הבריאות והתזונה בהגוּת הרמב"ם
זוויות מעניינות וחשובות
מאת פרופ' אבשלום מזרחי
מנהל אקדמי ומרכז מגמת הנטורופתיה,
מכללת רידמן לרפואה משלימה ואינטגרטיבית, תל-אביב

"משה בן מימוֹן ידע להביא רפואה לגוף ולנפש
גם יחד"

(א?ל סע?יד א?ב??ן ס?ינ??א מ?לוּך?,
רופא ופייטן ערבי, בן דורו של הרמב"ם)

בין תחומי החיים שלהם תרם הרמב"ם בשבעת עשרות שנות חייו, היה תחום הבריאות. כידוע, לתחום הבריאות זוויות לא-מעטות וכמעט בכולן-ולכולן היה לרמב"ם מה להציע / להצהיר / להמליץ ולכתוב לקהל מאמיניו.

מאמר זה יתמקד בתחום הראייה הכללית של הרמב"ם לחיים ולבריאות כאשר יריעת הכתוב תפרש גם בנושא התזונה שהיא מעמודי התווך של בריאות האדם.

ראייתו והגותו של הרמב"ם היא פסיפס מרשים של הבנה פילוסופית, העמקה בחוקי הטבע אשר קובעים את דרכי התנהלותם של חיינו, הנחיות/המלצות/הצעות כיצד להתנהל בבריאות טובה, כיצד להיזון ממזונות מתאימים, כיצד לטפל בבעיות בריאותיות שונות, הקשר בין הגוף לנפש והקשר בין שמירת הבריאות לשמירת המצוות והחוקים אשר מעוגנים בדת משה.

כמה מילות על הרמב"ם

רבי משה בן מ?י?מוֹן, הידוע בקיצור שמו הרמב"ם, נולד בי"ד ניסן דתתצ"ח (28.3.1138) בקורדובה שבספרד. הוא נפטר בכ' טבת דתתקס"ה (13.12.1204) בפוֹסטאט (קהיר העתיקה).

כבר מדורו ועד לדורנו נחשב הרמב"ם כאחד מגדולי ומחשוּבי הפילוסופים ואנשי הרוח שקמו לעולם. הוא היה מדען, רופא, חוקר, מנהיג רוחני ומגדולי הפוסקים ביהדות (אם לא הגדול שבפוסקים שקמו לעם היהודי).

תכונותיו הנעלות, בהירוּת מחשבתו, הן בהבנת תורת משה על כל זוויותיה קטנות וגדולות, פוטנציאל יכולותיו להעמיק, להבין ולפרוש לפני הקורא את כל דיני היהדות ור?ז?י

הנפש ותעצוּמוֹתיה, הבנת הווית גוף האדם, והמוּסר האנושי היהודי והאוניברסאלי כאחד הם מרשימים ביותר. כל אלה ועוד הביאו את הרמב"ם להיות אחד מגדולי האנוֹשוּת הנערצים ביותר ובעיקר בקרב היהודים, אך גם בקרב בני דתות ולאומים אחרים.

בזכות מעלותיו הרמב"ם קנה לעצמו את הכינוי "הנשר הגדול". בזכות אישיותו הנעלה הוּטבע המשפט הידוע "ממשה (רבנו) ועד למשה (הרמב"ם) לא קם כמשה".

הרמב"ם הוכר כפילוסוף רם-מעלה הן בתרבות הערבית והן בתרבות הא?ירופאית כאחד. בשפה הערבית הרמב"ם מוּכר בשמו המלא: "א?בּוּ ע?מר?אן מוּס?א בן עבד אללה א?ל-ק?ר?ט?ב??י א?ל-איס?ר?אלי" (איש קורדובה הישראלי). כמו כן, הרמב"ם ידוע בערבית בכינוי "מוּסא א?ב??ן מ?י?מוֹן".

בלשונות האירופאיות נהגו לקרוא לו בשם Maimonides. זאת על אופן כתיבת שמו ביוונית: מוֹא?יסיס מ?א?ימוֹנ?יד?יס.

ספריו של הרמב"ם בנושאי בריאות ורפואה אוצר בעל חשיבות אוניברסלית

משנתו השכלתנית של הרמב"ם באה לביטוי בש?פעת ספריו.

הבנתו והגוּתוֹ של הרמב"ם בחוקי הדת היהודית, ראייתו את פסיפס החיים ומוּסר החיים, בצד הכרת מבנה הנפש והגוף (והקשר שביניהם), עקרונות הבריאות ו?ר?ז?י רפוי מחלות מוּבאים, בתוך ש?פעת כתביו של הרמב"ם. המדובר בכתבים פילוסופיים והלכתיים, בצד שורה של ספרים אשר בהם פרושה הגוּתוֹ על מבנה נפש וגוף האדם, ובענייני בריאות, ברפואה ובחולי.

להלן העיקרים שבספריו של הרמב"ם העוסקים בפילוסופיה ובמעשה של התנהלות האדם, מבנה האדם ובריאותו.

אין חשיבות לסדר הופעתם כאן, כולם חשובים בשווה:

• מורה נבוכים (Moreh Nevuchim). הספר הפילוסופי-דתי הרחב ביותר שכתב הרמב"ם. ספר זה הפך לנכס צאן ברזל בפילוסופיה היהודית.

• משנה תורה (Mishneh Torah). גוּלת הכותרת של הגוּתוֹ ההלכתית של הרמב"ם. מטעם זה יצירה זו זכתה לה?קרא "משנה תורה". היו שבחרו לקרוא ליצירה זו בשם ספר "היד החזקה" (Sefer Yad Ha-Chazaka).

יתכן ומקור שם זה הוא בזכות היות י"ד כרכים המרכיבים את פסיפס כתובים זה. בספר המדע, הלכות דעות פרוּשה הגוּת הרמב"ם, בין היתר, בנושאי בריאות הגוף והנפש.

• שמונה פרקים להרמב"ם (The Eight Chapters). הקדמתו של הרמב"ם למסכת אבות. ביצירה זו מתמקד הרמב"ם בצורה בולטת בעיקר בנבכי נפשו אך גם בגופו של האדם.

• הנהגת הבריאות (Regimen of Health). חיבור כללי בענייני בריאות ורפואה. כאן הרחיב הרמב"ם על הקשר הפסיכוסומטי, שבין מצבו הנפשי של החולה לבין תחושותיו הגופניות. תופעה אשר ידועה בתקופתנו בשם "קשרי גוף-נפש".

• פרקי משה ברפואה (Chapters of Moses in Medicine). בספר זה לקט של כ-1,500 הנחיות בריאותיות בכל תחומי הרפואה. עיקרי התוכנים שבספר זה מבוססים על משנתו של חכם הרפואה היווני ג?ל?נוּס.

• פירוש לפרקי אבוּקרט

(Commentary on the Aphorisms of Hippocrates). בהיות הרמב"ם אוהד ומעריץ את ראיית הבריאות, הרפואה והחולי של היפוקרטס גדול רופאי יוון העתיקה. בספר מובאים עיקריים בראיית החיים, הבריאות, הרפואה והחולי של היפוקרטס והתייחסות הרמב"ם להם, תוך התמקדות בענייני בריאות, הנהגת הבריאות, היגיינה, ועוד.

• קיצורי (או פתגמי) ג?ל?נוּס (Extracts From Galen). בספר לקט מסודר מכתבי ג?ל?נוּס. בספר זה ליקט הרמב"ם את שגלנוּס כתב על מחלות ודרכי ריפוין. לקט זה כולל רק מחלות שהגישות הטיפוליות שלהן מקובלות גם על הרמב"ם.

• מאמר הטחורים (Treatise on Hemorrhoids). תוכני הספר עוסקים במחלות מערכת העיכול דרכי הטיפול בהן ובמניעתן.

• ספר הקצרת (Treatise on Asthma). עיקריו של ספר זה היא במחלת הקצרת (אסתמה) ודרכי הטיפול בה ודרכים למניעתה.

• שמות התרופות (Glossary of Drug Names). לקט של כ-2,500 תרופות והתוויוֹת רפואיות.

אכן, אוסף מרשים ביותר, נדיר בהיקפו, העוסק בבריאות, ברפואה ובהבנת נסתרות הנפש והקשר שלה עם הגוף.

האדם נולד בריא

הרמב"ם מדגיש את שידוע לרבים, אך הדגשתו חשובה ביותר: האדם נולד בריא.

וזה לשון הכתוב:

הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם היא שהרי אי-אפשר שיבין או ידע דבר בידיעת הבורא והוא חולה לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים ה?מ?ב?ר?ים והמחלימים (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע. הלכות דעות, ד, א).

זוהי נקודת המוצא של הרמב"ם בהבנת בריאות האדם. מה שיש לאדם לעשות זה לשמור על חוקי הטבע אשר שומרים על בריאות הגוף והנפש ומונעים בכך התפתחות של בעיות בריאותיות.

לשמירת הבריאות פנים רבות וזה עיקרו של מאמר זה.

דעות רבות לאדם ויש לראותן כחלק מפסיפס הבריאות

לנושא ריבוי הדעות בקרב בני האדם, הרמב"ם מרחיב את יריעת התייחסותו ואף קורא לאחד מתחומי "ספר המדע" שב"משנה תורה" בשם "ה?ל?כו?ת ד?עו?ת".

וכך הרמב"ם פותח את הכתוב בנושא זה (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות א, א-ג).

דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר: יש אדם שהוא בעל ח?מ?ה, כועס תמיד; ויש אדם שדעתו מיושבת עליו, ואינו כועס כלל--ואם כעס, יכעוס כעס מעט בכמה שנים.

ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח עד מאוד. ויש שהוא בעל ת??א?ו?ה, לא תשבע נפשו מהלוך בתאוותה; ויש שהוא טהור גוף ביותר, לא יתאווה אפילו לדברים מעוטים שהגוף צריך להם. ויש בעל נפש רחבה, שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כעניין שנאמר "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה,ט); ויש מקצר נפשו, שדיו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צורכו. ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על יד, ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול; ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו, לדעתו. ועל- דרכים אלו שאר כל-הדעות, כגון: מ?הו?ל?ל ואונן, וכיליי ושוע, ואכזרי ורחמן, ורך לבב ואמיץ לב, וכל כיוצא בהן.

ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות, זו רחוקה מזו. וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת ברייתו, לפי טבע גופו; ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותן במהרה יתר משאר הדעות; ויש מהן שאינן לאדם מתחילת ברייתו, אלא למד אותן מאחרים או שנפנה להן מעצמו, לפי מחשבה שעלתה בליבו או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך, והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו.

שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן, ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא דרך הישרה.

מקריאת דברי חוכמה אלה של הרמב"ם לדרך שעל האדם להתנהל עם זולתו, אף שיש ודעותיו שונות משלו, מצביעה על פן חשוב ביותר בפסיפס בריאות האדם: קבלת דעות הזולת גם אם הן שונות משל הפרט.

חוכמתו של אדם צריכה לה?תבטא בהליכות חייו

זוהי ראייה מפוקחת ביותר של מסגרת התנהלותו של האדם. על פי הרמב"ם חוכמתו של האדם חייבת להיות מנו?תבת למעשיו בשגרת החיים.

זה לשון הכתוב (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ה, א-ב):

כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו, והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: ב??מ?א?כ?לו?, ו?ב?מ?ש?ק?הו?, ו?ב?ב?ע?יל?תו?, ובעשיית צרכיו, ו?ב?ד?יב?ו?רו?, ובהילוכו, ובמלבושו, ובכלכול דבריו, ובמשאו ובמתנו. ויהיו כל המעשים האלו, נאים ומתוקנים ביותר. כיצד? תלמיד-חכם לא יהיה גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה, ולא יהא רודף למלאות בטנו, כאלו שמתמלאין ממאכל ומשקה עד שתפח כרסם, ועליהם מפורש בקבלה; "וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג), אמרו חכמים: אלו בני אדם ש??או?כ?ל?ין ו?ש?ו?ת?ין ועושין כל ימיהם כחגים. והם האומרים "אכול ושתו, כי מחר נמות" (ישעיהו כב, יג). וזה הוא מאכל הרשעים. ושולחנות אלו, הם שגינה הכתוב ואמר "כי כל-שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" (ישעיה כח, ט). אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו. הוא שאמר שלמה: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה). כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו. ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא לפי צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות. ולא יאכל אצל עמי הארץ, ולא על אותן השולחנות המלאים "קיא צואה". ולא ירבה סעודותיו בכל מקום, ואפילו עם החכמים. ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה. ואין ראוי לו לאכול אלא ב??ס?עו?ד??ה של מצוה בלבד, כגון: סעודת אירוסין ונישואין; והוא שיהיה תלמיד-חכם שנשא בת תלמיד-חכם. והצדיקים החסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהם.

הבינוניות בהליכות החיים נוסחה לחיים בריאים

קיצוניות מזיקה לכל אדם בכל מעשה ובכל תחום. קו זה של הצורך של האדם להתנהל בדרך הבינוניות. כך גם דעותיו של האדם חייבות להביע קו בינוני-ממוצע בחשיבה ובראיית החיים. התנהלות בדרך הבינוניות בדרך הממוצעת הן חלק ממארג בריאות האדם.

זאת ועוד. מי שדעותיו והתנהלותו בינוניות, לרוב הוא אדם שלם במבנה אישיותו. אדם כזה, על פי הבנת הרמב"ם, טוב שלא יהיה בעל ח?מ?ה, לא יהיה נו?ח לכעוס, ועוד.

על פי הרמב"ם התנהלות ברוח זו היא "דרך החכמים". להלן התייחסותו של הרמב"ם בנושא חשוב זה (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות א, ד-ה):

הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל-הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו. כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני: לא יכעס אלא על דבר גדול שראוי ל?כ?ע?ס עליו, כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתם, כעניין שנאמר: "צדיק אכל, לשובע נפשו" (משלי יג, כה). וכן לא יהא עמל ב??ע?ס?קו? אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר: "טוב מעט לצדיק" (תהילים לז, טז). ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו, אלא נותן צדקה כפי מיסת ידו, ומלווה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים. כל-אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות מ?מ?צ??עו?ת נקרא: חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא: חסיד. כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל-רוח ביותר, נקרא: חסיד וזו היא מידת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו, נקרא: חכם וזו היא מידת חכמה. ועל דרך זו שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מטים דעות שלהם מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות יש דעה שמטים אותה כנגד הקצה האחרון, ויש דעה שמטים אותה כנגד הקצה הראשון וזהו לפנים משורת הדין.

מי שהולך בדרכים אלו שמציע הרמב"ם הוא מבטיח לו: "ההולך בדרך זו, יביא טובה וברכה לעצמו" (שם א, ז).

ועוד על תכונות האדם

הרמב"ם מרחיב בכתביו על תכונות שטוב שאדם יאמץ לו לשם בניית תבנית נפשית חיובית, שרק תיטיב עם בריאותו. אחת התכונות שעליהן מצביע הרמב"ם כבעלות חשיבות רבה לאדם היא שלא יהיה "ג??ב?ה ל?ב", אלא שיהיה אדם ע?נ?ו "וש??פ?ל רו?ח?".

ו"תהיה רוחו נמוכה מאד" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר הידע, הלכות דעות, ב, ג). הרמב"ם נותן דוגמה של משה רבנו שהיה "ע?נ?ו מאד" (במדבר יב, ג) ולא נאמר " ע?נ?ו" בלבד אלא ההדגשה במקרא היא שמשה רבנו היה " ע?נ?ו מאד".

הרמב"ם מדגיש את חשיבות ההמנעות מהיות "ג??ב?ה-ל?ב" מכיוון שכל מי המגביה ל?בו כפר בעיקר. סימוכין לכך מצא הרמב"ם בספר דברים (ח, יד) "ורב רבבך ושכחת את ה' אלוהיך".

הרמב"ם מדגיש את הצורך שאדם ילמד "ילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר ראוי לכעוס עליו" (שם).

להרבות בשתיקה נוסחה לבריאות

"לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר, אלא או בדבר חכמה, או בדברים שצריך להם לחיי גופו" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ב, ד).

אמירה זו של הרמב"ם תואמת את שנאמר במשנה "ס?י?ג לחכמה שתיקה" (משנה, אבות ג, יג).

ריבוי הדיבור אינו מוסיף דבר לאדם, לכל אדם. ומיעוט הדיבור הוא חלק מהתנהלות בריאה של האדם.

טוהר הדיבור מרכיב חשוב בבריאות

הרמב"ם נותן את דעתו לדרך שאדם מתבטא, לדברים שהוא אומר ולמשמעותם. טוהר הדיבור היא נוסחה לבריאות.

על כך מצינו:

אסור לו לאדם להנהיג עצמו בדברי ח?לקות ו?פ?ית?ו?י. ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כ??ב?רו?, והעניין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב את דעת הבריות, אפילו דעת ה?נ??כ?ר?י (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ב, ו).

דבריו של האדם חייבים להיות האמת המצויה בלב. חייב להיות את מה שמכנה הרמב"ם "טוהר בדיבור", וזה גם חלק ממארג בריאותו של האדם.

הרופאים הם יועצי הבריאות

זו דעתו של הרמב"ם. רופא חייב לתת ייעוץ בנושאי התזונה לאדם הבריא ולאדם החולה. לשם כך, ברור שהרופא חייב להיות בעל ידיעות מקיפות בתזונה לר?ז?יה? השונים.

וזה לשון הכתוב:

אנחנו, כת הרופאים, אמנם נכו?ן במאכלים לקבל תועלת בהם, ולא לתענוג (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, המאמר העשרים, 5).

ה?רגלי אכילה נוסחה לבריאות

בכתביו, הרמב"ם מציין את הרגלי האכילה שעל האדם ללכת לאורם. הרגלים אלה כולם על פי חוקי הטבע ואין לחרוג מהם, שאם לא כן האדם יכול להינזק בבעיות בריאות שונות.

להלן עיקרי הרגלי האכילה אשר מודגשים בהגו?תו של הרמב"ם על בריאות האדם ודרך התנהגותו האופטימלית:

· "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל י?ש??ה?ה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל-זמן שצריך להשתין או ל?ה?ס?ך? רגליו יעמ?ד מיד" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, א).

· "לא ימלא אדם כרסו, אלא יפ?ח?ת כמו רביע מ?שבעתו" (שם ד, ב).

· "לא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומ?זו?ג ביין. וכשיתחיל המזון להתעכל במ?ע?יו שותה מה-שהוא צריך לשתות ולא י?ר?ב??ה לשתות מים ואפילו שיתעכל המזון" (שם).

· "לא יאכל אדם עד ש??י??ל?ך? ק?ד?ם אכילה עד שיתחיל גופו ל?ח?ם או יעשה מלאכה או י?ת?י?ג?ע ב??י?ג?ע אחר, כללו של דבר: י?ע?נ??ה גופו ו?י?ג?ע כל יום בב?קר עד שיתחיל גופו ל?ח?ם וישקוט מעט עד ש??ת?ת?י?ש??ב נפשו ואוכל" (שם).

· "לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או י?ט??ה על שמאל ולא י?ה?ל??ך ולא ירכב ולא י?יג?ע ולא י?ז?ע?ז?ע? גופו ולא י?ט?י?ל עד שיתעכל המזון במ?עיו. וכל ה?מ?ט?י??ל לאחר אכילתו או ש??י??ג?ע הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים (שם ד, ג).

אכילה בתבונה לא להעמיס מזון על מזון

אכילה גסה על פי הרמב"ם היא מ?ז?ק?ת. אין להעמיס מזון על מזון אלה הם ה?רגלים פסולים!

ועל כך כתוב:

מדרכי הנהגת הבריאות, שלא יעמיס מאכל על מאכל, ולא יאכל אלא לאחר הרעב הצודק, ותהיה האיסטומכא נקייה (הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 4).

ועוד מציין הרמב"ם:

אין להעמיס על הקיבה (איסטומכא) מאכל על מאכל. זאת מכיוון שאין מערכת העיכול יכולה לעכל ביעילות את כל המאכלים (המזונות).

וזה לשון הכתוב:

וכבר נשנה הענין הזה בספריו פעמים רבות ועיקר הדברים באיזה דרך שיהיה, שלא יביא מאכל על מאכל ולא יאכל אלא על נ?קיון האסטומכא (הרמב"ם, ספר הקצרת ו, 4).

זאת ועוד:

וכבר צוו הרופאים, שלא לאכול מטעמים רבים בסעודה אחת, וצוו לסעוד מין אחד, ואמרו שהסיבה בזה השתנו?ת העיכולים. כי מפני שהאסטומכא אחת, אם יהיו כמה טעמים שונים יחדשו הלחות אשר בם בהכרח חוסר בעיכול, או יתרון וטובת העיכול כאחד (הרמב"ם, ספר הקצרת ה, 4).

מתי אוכלים מה?

מעניינת התייחסותו של הרמב"ם לסוגי המזונות. לרמב"ם חלוקה של המזונות בדרכים שונות. כך הוא מ?ס?ו?ג את המזונות (מאכלים):

· למזונות משלשלים ומזונות "המאמצים את בני המעיים".

בתחום זה הוא מחלק את הפ??ירות על פי הוויתם בחלוקה זו וממליץ לאכול את הפירות המשלשלים קודם האכילה ואת הפירות אשר "מאמצים בני המעיים" בתום הארוחה.

על פי ראייתו של הרמב"ם ערבוב של פירות משתי הקבוצות הנ"ל (כמו שרבים עושים בהכינם "סלט פ??ירות") אינו טוב לעיכול יעיל של הפירות. חייבת להיות הפרדה באכילתם.

וזה לשון הכתוב:

דברים המשלשלים את-בני-מעיים, כגון: ענבים ותאנים ו?תו?ת?ים ואגסים ואבטיחים ומעי הקישואים ומעי מלפפונות--אוכל אותם האדם בתחילה קודם אכילה. ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט עד שייצאו מבטן העליון ואוכל מזונו. ודברים שמאמצים את-בני-מעיים, כגון: רימונים ופרישים[1] ותפוחים ו?ק?רו?ש??טו?מו?ל?ים[2] אוכל אותם תיכף למזונו, ולא ירבה לאכול מהם (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, ד, ו).

· מאכלות רעים

הרמב"ם מרחיב את יריעת הכתוב אודות מה שהוא מכנה "מאכלות רעים". בקבוצה זו נכללים על דעת הרמב"ם דגים ובשרים מלוחים ו"ישנים" (כלשונו), או כאלה שריחם רע כ??מ?ה?ין ופ?טריות וגבינה וחלב ש??נ?ח?ל?ב עשרים וארבע שעות. כמו כן, הרמב"ם כולל ברשימת "המאכלים הרעים" בשר ש??ו?ר?ים ו?ת?י?ש??ים. על אלה מצהיר הרמב"ם הם "לגוף כמו סם המוות".

מעניין לקרוא שבקבוצת "המאכלים הרעים" הרמב"ם כולל גם מוצרים מן הצומח שאנו מרבים להכליל אותם בתפריט האדם הצמחוני: בין היתר, כלולים ברשימה זו פולים, עדשים, כרוב (כנראה טרי), בצלים ושומים, חרדל, צנון.

מבין הלחמים נכללים ברשימת "המזונות הרעים" לחם שעורים ולחם מצות.

את הקבוצות האחרונות (ירקות ולחמים) שצויינו לעיל ממליץ הרמב"ם לאוכלם "אלא מעט מאד".

הרשימה כוללת עוד מאכלות. להרחבת הדעת מומלץ להפנות את הקורא לכתובים הבאים: הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, ט-י.

התייחסות הרמב"ם להפרשות האדם

נושא הפרשות האדם הוא חלק חשוב ביותר בבריאותו. במקרים לא-מעטים אנו מזלזלים ולא נותנים את תשומת לב לדרך התנהלות ההפרשות.

להלן כמה נקודות חשובות בנושא זה, על פי ראייתו של הרמב"ם (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יג):

· על האדם לדאוג שלא יהיה לחץ במ?עיו. מ?עיים צריכים להיות "ר?פ?ים" בלשון הרמב"ם.

· הצואה חייבת להיות "קרובה לשלשול".

· צואה קשה ועצירות הם חלאים רעים.

וזה לשון הכתוב:

"כל זמן שהר?ע?י (צואה) נמנע או יוצא בקושי חלאים רבים באים" (שם).

פעילות גופנית התעמלות חלק חשוב בשמירת הבריאות

הרמב"ם נותן משקל רב לצורך המתמיד של האדם לעסוק בפעילות גופנית התעמלות כלשונו. החשיבות שנותן הרמב"ם לפעילות הגופנית היא רבה והיא תועיל לאדם "ואפילו אוכל מאכלות רעים".

הנושא מובא בכתובים שונים של הרמב"ם ובין היתר, במשנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יד-טו:

ועוד כלל אחר אמרו בבריאת הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע ומעיו רפין אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות הרעים.

וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקביו, או מי שמעיו קשים, אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תושש. ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והוא עיקר לכל החלאים. ורוב ה?ח?ל?א?ים הבאים על-האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אומר בחכמתו: ש??מ?ר פיו, ולשונו, שמר מצרות נפשו (משלי כא,כג), כלומר: שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו.

לרחיצת הגוף כללים חשובים לבריאות

לשם הפקת המ?רב מרחיצת הגוף לא רק לחיצה לשם ניקוי הגוף, הרמב"ם ממליץ על תחילת הרחיצה במים חמים (שאינם גורמים לכוויה), ואחר כך יעבור לרחיצה במים פושרים ואחר כך למים מצו?ננים. ובתוך כך לא ירחץ את ראשו אלא במים חמים ולא במים פושרים או מצוננים.

זאת ועוד. על האדם לשפשף ולעסות את גופו תוך כדי רחיצה. הדבר גורם לשחרור שרירים תפוסים ולהזרמת דם טובה יותר, הדרושה לבריאות טובה.

מעניינת התייחסותו הבאה של הרמב"ם בנושא מלב?ו?שו? של אדם:

מלבוש תלמיד-חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן. ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון: בגדי זהב וארגמן שהכול מסתכלים בהם, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את-לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים. ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו, כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים. ולא יהיו בגדיו סחובים על-הארץ, כמו בגדי גסי הרוח, אלא עד עקבו; ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו. ולא ישלשל טליתו, מפני שנראה כגסות הרוח, אלא בשבת בלבד אם אין לו להחליף. ולא ילבוש מנעלים מטולאים כבגד טלאי על גבי טלאי בימות החמה, אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני. לא ייצא מבושם לשוק, ולא בבגדים מבושמים, ולא ישים בושם בשיערו. אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את-הזוהמה מותר. וכן לא ייצא יחידי בלילה, אלא אם כן היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו. כל-אלו מפני החשד (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ה, ט).

זרעו של הגבר כוח הגוף

ברוח ההכרה והתביעה ביהדות שאל לו לאדם "לשפוך את זרעו לר?יק", בא הרמב"ם ומחזק אמירה זו שהיא לכאורה סתמית בהסבר בריאותי-רפואי על דרך ההתנהלות במניעת פליטת זרע שלא למטרת הצורך של "פרו ורבו".

בנושא חשוב זה מציין הרמב"ם (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יט):

· "שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים. כל שתצא ביותר, הגוף כלה וכוחו כ??ל?ה וחייו אובדים".

· "כל השטוף בבעילה זקנה קופת עליו וכוחו תושש, ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומ?ש??ח?יו?, ושער ראשו, גבות עיניו וריסי עיניו נושרות, שיניו נופלות וכאבים עזים פוקדים אותו". וזו רק רשימה חלקית... הרמב"ם מאמץ את א?מרתו של שלמה המלך (שעל פי הבנת המקרא שבע חיי הוללות עם אלף נשותיו): "אל תתן בנשים חילך" (משלי לא, ג). והרי אין חכם כבעל הניסיון...

המלצות לדרך קיום יחסי מין

אם וכאשר אדם מתכונן לקיים יחסי מין גם לנושא חשוב זה יש לרמב"ם דעה והוא משיא ועצות. להלן כמה מהם:

· "לא יבעל אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר".

· "לא יבעל והוא שבע או רעב, אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו".

· "לא יבעל מ?ע?מ??ד ולא מ?י?ש??ב".

קיום יחסי מין בעדינות ובקדושה

הרמב"ם לא פוסח גם על היחסים שבינו לבינה על יחסי המין. מתי, איך וכמה. המלצותיו של הרמב"ם בנושא זה מובאות במשנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות
ה, ד:

אף-על-פי שאשתו של אדם מ?ת??ר?ת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד-חכם שינהיג עצמו ב??ק?ד?ש??ה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול, אלא מלילי שבת ללילי שבת, אם יש בו כוח. וכשהוא מספר עימה, לא יספר ב??ת?ח?יל??ת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלאה ולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו. ולא יקל ראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי ה?ב?אי ואפילו בינו לב?ינ?ה, הרי הוא אומר בקבלה: ומגיד לאדם מה-ש???חו? (עמוס ד,יג) אמרו חכמים: אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ולא יהיו שניהם: לא שיכורים, ולא עצלנים, ולא עצבים, ולא אחד מהם. ולא תהיה ישנה; ולא י?א?נ?ס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר מעט וישחק מעט עימה, כדי שתתיישב נפשה ויבעל בבושה ולא בעזות ו?י?פ?ר?ש מיד.

אכן, ראייה מכובדת ומכבדת ביותר לדרך של קיום יחסי מין.

הקזת דם אינה בראש מעייניו של הרמב"ם

נושא הקזת הדם יכילותו וסיכוניו היו ועודם שנויים במחלוקת בקרב קהילת הרופאים והמרפאים מדורות.

הרמב"ם אינו תמים דעה בדבר יעילותה של הקזת הדם. אך הוא מתיר אותה עם מספר סייגים.

וזה לשון הכתוב (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, ח):

לא ירגיל אדם להקיז דם תמיד, ולא יקיז אלא אם היה צריך לו ביותר. לא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אלא בימי ניסן ומעט בימי תשרי, ולאחר חמישים שנה לא יקיז כלל. ולא יקיז אדם דם וייכנס למרחץ בו ביום. ולא יקיז וייצא לדרך, ולא ביום שיבוא מן הדרך. ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהוא רגיל, וינוח ביום ההקזה ולא י?יג?ע ולא יתעמל ולא י?ט?י?ל.

הרגלי ש??ינ?ה ומנוחה גם להם חשיבות בבריאות האדם

הרמב"ם מתייחס גם להרגלי הש??ינה שעל פי ראייתו על האדם לאמץ בשגרת חייו.

להלן עיקריהם של הרגלים אלה:

· "היום והלילה עשרים וארבע שעות. די לו לאדם ל?יש?ו?ן ש??ל?יש??ן, שהוא שמונה שעות" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, ד).

· "לא ישן אדם על פניו ולא על ע?ר?פ?ו?, אלא על צ?דו?. בתחילת הלילה על צד שמאל ובסוף הלילה על צד ימין" (שם, ד, ה).

זאת ועוד:

"ואמר המחבר: גודל התועלת במנוחה הוא לאחר המאכל. מ?ה?נ?ה התברר לך שה?כנס למרחץ והמשגל וההקזה לאחר א?כלו, פשיעה גדולה, כי כל אלה תנועות. אך הראוי אחר המאכל מנוחה לבדה" (הרמב"ם, ספר הקצרת, ה, 6).

היכן יגו?ר לו האדם

הרמב"ם מתייחס גם לנושא חשוב זה: היכן יגור האדם? מה צריך להיות באותו מקום ישוב?

הרמב"ם מונה עשרה דברים שצריכים לה?מצא במקום מגוריו של אדם. וזו לשון הכתוב (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, כג):

כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו, אין תלמיד חכם רשאי ל?דו?ר בתוכה; ואלו הן--רופא, ואומן, ובית המרחץ, ובית הכיסא, ומים מצויים, כגון: נהר ו?מ?ע?י?ן, ובית הכנסת, ו?מ?ל?מ??ד תינוקות, ו?ל?ב?ל?ר, ו?ג?ב??אי צדקה, ובית דין מכים וחובשים.

לקט של התייחסות הרמב"ם לנבחרים במזונות מן הצומח ומן החי

בכתביו התייחס הרמב"ם לאיכותם של מזונות שונים: מן החי ומן הצומח.

להלן לקט נבחר של עיקרים בהתייחסותו של הרמב"ם למזונות שונים.

אין חשיבות לסדר הופעתם. כולם חשובים בשווה.

מזונות מן הצומח

גפן

· "לעולם ימנע אדם עצמו מפ??רות האילנות ולא ירבה מהם ואפילו יבשים. ואין צריך לומר ר?ט?ב??ים. אבל ק?ד?ם שיתבשלו כל-צ?רכ?ם הרי הם כחרבות לגוף. וכן החרובים רעים לעולם; כל הפ??רות החמוצים רעים ואין אוכלים מהם אלא מעט ב??ימות החמה ובמקומות החמים. התאנים, והענבים והשקדים לעולם טובים, בין ר?ט?ב??ים ובין יבשים, ואוכל אדם מהם כל-צ?רכ?ו; ולא יתמיד באכילתם, אף על פי שהם טובים מכל-פרי האילנות" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יא).

· "מה שיהיה מן רפואות 'הנמלה'. ויהיה עמן אכול, אז יהיו רפואותיה מקררות כי הן אינן מרטיבות כשאר מיני 'הנמלה', אבל יהיה בהן עם קרירותן שתנגב. והניח עליה תח?לה ענפי הגפן..." (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר תשיעי, 105).

· "מהדברים היותר מועילים לאיסטו?מכה ומה שיהיה בין המרירות והקביצות, כמו ענפי הסנה וענפי הגפן..." (שם, מאמר עשרים ואחד, 31).

· "מדברו: 'כל המשלשל', שתרצה בו לנקות הראש, אז גרגיריו המשלשלים יהיו גדולים, ויהיה בגרגירים חוזק, וי?קחו אותם בעת השינה, במים חמים, שיורתחו בו צימוקים. עד שיעלו למעלה ותערב לעולם מעט ש?ו?מ?ים ברפואה, המנקה הראש" (שם, מאמר שלושה עשר, 48).

· "הצימוקים קשים לקבל הע?פ?ו?ש ובכלל עצמותו מצימוקים. דומה לדבר מיוחד, היות בריא את רוע מזגו, וזן אותו, ומבשל אותן הליחות שאינן מבושלות, ומשוה את הליחות הרעות, ומתקן הכבד" (שם, מאמר עשרים, 57).

· "ואולם הפירות הלחים כל מה שיעשו האילנות, מזונם רע לאנשים בכלל, אבל קצתם יו?תר בכל מקצתם. מהם שמזונם רע, כמו החרוב... ומהם פחות רעים, קרובים להיות טובים, כמו התאנים והענבים" (הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 12).

· "... אלא הכ?וונה היא להודיע, כי הפירות רעים בכלל, ושימעיט מהם. ולא יערבבם עם המאכל בשום פנים, ושיאכל מהם כל מרכך ומלחלח, כגון האגסים והענבים והתאנים לפני המאכל. ולא יקח המאכל אחריהם עד שיצאו מן האיסטומכא" (הנהגת הבריאות, השער הראשון, 13).

תאנה

· "לעולם ימנע אדם עצמו מפ??רות האילנות ולא ירבה מהם ואפילו יבשים. ואין צריך לומר ר?ט?ב??ים. אבל ק?ד?ם שיתבשלו כל-צ?רכ?ם הרי הם כחרבות לגוף, וכן החרובים רעים לעולם; כל הפ??רות החמוצים רעים ואין אוכלים מהם אלא מעט ב??ימות החמה ובמקומות החמים. התאנים, והענבים והשקדים לעולם טובים; בין ר?ט?ב??ים ובין יבשים, ואוכל אדם מהם כל-צ?רכ?ו; ולא יתמיד באכילתם, אף על פי שהם טובים מכ?ל פרי האילנות" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יא).

· "כשתהיה מו?ר?ס?א קשה להתמגל, כבדה להתיך... ויאות גם כן במורסות האלה התחבושות הלקוחות בתאנים, והם שיבשילו תאנים עד שישובו המים. מעמד הדבש, ותערבהו פעם בקמח שעורים ופעם בלחם קיב?ר" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר חמשה עשר, 52).

· "מאכל הזקנים בקיץ הוא מהתאנים הלחים שכבר נתבשלו והזהירם משאר הפירות. ובסת?ו התאנים היבשים" (שם, מאמר שבעה עשר, 30).

· "... ולתאנים סגולה להחליש הכבד" (שם, מאמר עשרים ושנים, 54).

· "התאנים הרטובים מה שיהיה ממנו מבושל, הוא מהמזונות הממוצעים, אשר אי אפשר שיאמר בו, שמדקדק הכימוס ואינו מעבה אותם" (שם, מאמר עשרים, 51).

· "... והאגוז מהיר להתעכל באיצטו?מכא מהלו?ז וביחוד כשיאכל עם תאנים יבשים" (שם, מאמר עשרים, 56).

· "ואולם הפירות הלחים, כל מה שיעשו האילנות, מזונם רע לאנשים בכלל, אבל קצתם יותר רע מקצתם. מהם שמזונם רע, כמו החרוב, הל?ימ?ינ?ים והעוזרדין. ומהם פחות רעים, קרובים להיות טובים, כמו התאנים והענבים"

(הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 12).

· "ושיאכל מהם כל מרכך ומלחלת, כגון האגסים, הענבים והתאנים לפני המאכל" (הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 13).

רימון

· "ואמר אב?ו? מרון אבן זוהר יזכרהו אל?הים לטובה, כי הטוב לרכ?ך את הטבע: ... וכאשר ישלים מאכלו י?מ?יץ חבושים, או אגסים, תפוח, או רימון בגרעיניו"

(הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער השלישי, 2).

· "... או חב?ו?שים או רימונים. כי אלו המאכלים ואם הם אינם מתוקים ואין מזון רב בהם תועלות" (הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הרביעי, 14).

· "כאב הראש הקורה מהשכרו?ת, ישקוד בעליו השינה והשקט היום כ??לו? ויכ?נס בלילה במרחץ, ויזון במזונות מולידים דם טוב... יאכל, העדשים, וישתה המים, או י?מ?יץ הרמון, והחבוש, וכיוצא בהם" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר תשיעי, 21).

· "וקשה רפואת חולשת פי הא?צטומכה ומהירות חפץ הקיא עם עוצר הבטן, כי כל מה שיתיר הבטן יגרום קבסא ויכניס אי סדר לנפש, וכל מה שיחזק האצטומכה יעצור את הטבע. והיותר טוב שתמצא, שישימו מאכליהם ירקות מבו?שמות בשמן מורייס. ויקחו אחר זה מעט... או ר?מון כפי היותר נאות אליו" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר תשיעי, 55).

· "הר?מון המתוק, יש לו סגולה נפלאת, כשיאכל בלחם, כי ימנעהו מהפסד בא?סטומכה" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 76).

· "הסמים החמים, היבשים בשלישית, המו?רגלים לה?עשות, הם שנ?י?ם וששים, ואלו הם: ... ר?מון, שו?מר, שבת, קצח..." (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים ואחד, 80).

זית

· "הזיתים מחזקים הא?יצטו?מכא ופותחים התאו?ה (התיאבון לאכול), והיותר טוב המתוקן בחומץ" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 56).

· "אם יצטרך במי שיעצר טבעו, ממי שהיה בו חולי, או שיונהג בהנהגה הנמלט מחולי אחר זמן ארוך מן החולי על עשיית החוקן, לא יעשה מהם שהוא חד, אך נעשה חוקן בשמן זית לבדו".

תמר

· "כל התמרים קשי ע?כול, יחדשו כאבי הראש בעת החפץ הגדול לאכלם. ועוקצים פי הא?צטו?מכא ונושכים אותה, והבוסר מהתמרים ממלא הגוף ליחות נאות ופגות, מחדש סמור ורתת, יקשה להתחמם וסותם הכבד" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 54).

· "המאכלים העבים הם... וגרגרי צנובר הגדולים ותמרים" (שם, 60).

· "התמרים (מן הדקל) סותמים הכבד ומנפחים הראש ברוב הכימוס, והרטוב יותר רע מן היבש הרבה. יש לו סגולה להוליד הטחורים ולב הדקל, והוא הנקרא אל-חריות (הצלעות של כפות התמר), מוליד זרע (רע) ועוזר אל המשגל" (שם, 79).

· "הסמים החמים בראשונה ויבשים בראשונה, ממה שברוב הם מורגלים, הם חמ?שה ועשרים והם:... תמרים" (שם, מאמר עשרים ואחד, 69).

הרמב"ם מכנה את החב?ו?ש?ים בשם פ??ר?יש??ים. הרי מספר מובאות:

· "... דברים אשר מ?אמצים את בני המעיים, כגון: רימונים ופרישים ותפוחים וקרו?שטו?מו?ל?ים, אוכל אותם תכף למזונו ולא ירבה לאכ?ל מהם"

(הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, יא).

· "כאב הראש הקורה מהש??כרו?ת ישקוד עליו השינה וההשקט היום כ??לו?... וישתה המים, או מיץ הר?מון והחב?ו?ש וכיוצא בהם" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר תשיעי, 21).

· "... ומה שיאכל מהתפוח, והפריש שנתבשלו, הם פחות מ?זיקים ממה שנאכל והוא בלתי מבושל" (שם, מאמר עשרים, ק"ז).

ח?רו?ב

הרמב"ם מתייחס בשלילה לחרוב:

· "החרובים רעים לעולם" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יא).

· "ואולם הפירות הלחים, כל מה שיעשו האילנות, מזונם רע לאנשים בכלל, אבל קצתם יותר רע מקצתם. מהם שמזונם רע, כמו החרוב..." (הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 12).

דגן-חיטה

· "ורצוני בלחם המתוקן כראוי, שיהיה מחיטה שנתבשלה כל צ?רכ?ה?, אחר שנתייב?שו ממנה הל?יחו?ת הנוספות, ולא נתיישנה עד שיתחיל בה ההפסד. ושלא יהיה הלחם מסולת נקייה, אך להעביר הקמח בנפה, ויהיה נראה ח?מוצו וישים בו מלח כראוי ורק שיהיה הלחם מגרעינים גסים, בלתי נקלפים ומנוקים ות?ר?אה החמיצות. וירבה ק?טופו בעת לישתו ויאפה בתנור. זהו הלחם המתוקן המלאכה אצל הרופאים, והוא הטוב שבמאכלים. ויצטרך שתדע, שכ?ל מה שיעשה מן הח?טה זולת זה הלחם אינו מאכל טוב בשום פנים. אבל מאכלים רעים מאוד. ישנם ממנה כלחם המצה והבצק המבושל, כמו המטרט"ץ [אטר?יה] והלבד"אנץ והקמח המבושלת בדי"צא הנקרא פארנאדה [והעצירה ( = הרוטב?)] והבצק הנאפה באילפ?ס כזלאביה לביבה בצפיחית בדבש, וכלחם המקוטף [המתוקן, המרוכך] בשמן זית או בזולתו מן השמנים. כל אלו מאכלים רעים לכל אדם וכן פת הדראה (קמח לבן) ולחם הסולת והח?טה המבושלת (הריסה) אינם מאכלים טובים, ואם הם בכל זאת טובים, כאשר נתבשלו, הם צריכים אל האיצטומכא שיש לה כ??ח? די גדול לבשלם, ואז יזונו באמת במזון טוב ורב" (הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 6).

· "ויש מאכלות שהם רעים... לפיכך ראוי לאדם שלא ל?א?כ?ל מהם אלא מעט ואחר ימים הרבה ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם לא?כ?ל?ם עם מזונו תמיד, כגון:... ולחם שעורים ולחם מצות... כל אלה מאכלים רעים הם, ואין ראוי לאדם לאכ?ל משלו אלא מעט עד מאוד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהם כלל" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, ט).

· "ויש מאכלות רעים והם: עוף השמים, בני היונה הקטנים, התמרים, ולחם קלוי בשמן או לחם הנ??לו?ש בשמן והס??ל?ת שנ??פ?ו? אותה כל-צ?רכ?ה? עד שלא נשארה בה ריח מ?ר?ס?ן" (שם, י).

· "היותר קרוב שמאכלים מן הדם הוא הממוצע בין הדק והעב. והם מיני הלחם המשובח וגו'" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 58).

שעורה

· "השעורה, אנו מוצאים בה כ??ח? לקירור העין, במה שילקח ממנו מלחם, או כשך, או קמח ק?ל?י ואפילו שלא תקלוף מקל?פ?תה העליונה... והנה בעבור שכשך השעורים מנגד בכחו לכוח העדשים, והיה כי תערבבם בשיעור בו יחד, י?ו??לד בין שניהם מזון, שהוא הנאות במזונות" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, הנהגת הבריאות, מאמר עשרים ואחד, 9).

· "הסמים הקרים היבשים בראשונה, הנעשים ברוב, חמ?שה ועשרים ושלושים הם: הדס... שעורה..." (שם, 73).

אורז

· "הסמים החמים בראשונה ויבשים בראשונה, ממה שברוב הם מורגלים, הם חמ?שה ועשרים סמים והם: אורז..." (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים ואחד, 69).

· "אין משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני ח?טים שהן החיטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפ?ח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר" (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות חמץ ומצה, ה, א).

· "חמשת המינין שנאמר (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אם אכ?לן יצא בהן ידי חובתו, אבל שאר דברים כגון אורז ודוחן וקטניות אין יוצא בהן ידי מצה לפי שאין בהן חמץ" (שם, ו, ד).

· "האורז מאכלם של אנשי הודו" (הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 13).

ש??יפו?ן

· "חמ?שה מינין הן: החיטין והשעורין והכוסמין וש??ב?ולת שועל ושיפון. הכוסמין ממין החיטין וש??בולת שועל ושיפון ממין השעורים, וחמ?שה מינין האלו כשהן ש?ב?לים נקראים תבואה בכל מקום, ואחר שדשין וזורין אותן נקראין דגן" (הרמב"ם, הלכות ברכות, ג, א).

· "אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני ח?טים שהן הח?טה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה וש??בולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכ?סהו בבגדים עד שנתפ?ח כמו בצק" (הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה ה, א).

· "הזרעים נחלקין לשלשה חלקים. האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין: הח?טים והכוסמין והשעורין וש??בולת שועל והשיפון, והשני מהן הוא הנקרא קטנית, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר" (הרמב"ם, הלכות כלאים, א, ה).

· "אין חייבין בחלה אלא חמשה מיני תבואה בלבד והם הח?טין והשעורים והכוסמין וש??בולת שועל והשיפון, שנאמר (במדבר טו, יט) 'באכ?לכם מ?ל?ח?ם הארץ', ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו. אבל העושה פת אורז או דוחן וכיוצא בהן מן הקטניות אינן חייבין בחלה כלל" (הרמב"ם, הלכות בכורים, ו, ב).

כ??ס?מ?ת

· "חמשה מינין הן: הח?טין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון. הכוסמין ממין הח?טין וש??בולת שועל ושיפון ממין השעורים, וחמשה מינין האלו כשהן ש??ב??לים נקראים תבואה בכל מקום, ואחר שדשין וזורין" (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ברכות ג, א).

· "וכן האומר שבועה שלא אוכ?ל פת ח?טין ופת שעורין ופת כוסמין ואכ?לן חייב על כל אחת ואחת שלא אמר פת ופת אלא לחלק ולחייב על כל אחת" (שם, הלכות שבועות, ד, א).

· "אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני ח?טים שהן הח?טה והכוסמת, ושל?שת מיני השעורים שהן השעורה וש??בולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכ?סה?ו בבגדים שנתפ?ח כמו בצק" (שם, הלכות חמץ ומצה, ה, א).

· "... מפני שכבר טהר ואינו מחו?סר אלא הערב שמש, ועוד הק?ילו בטבול יום שיש אוכלין שהן מיוחדין לאדם ומתטמאין בכל הטומאות והן טהורות בטבול יום, ואלו הן: השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופין, אבל בזמן שהן קלופין. והח?טה אף על פי שאינה קלופה, והקצה והשומשום, נפסלין בטבול יום ואין צריך לומר שהן מתטמאין בכל הטומאות" (שם, הלכות אוכלין, ז, ח).

דו?חן

· "עשיית ההנחות החמות בדוחן, הנה הוא היותר קל שבדברים. הוא עם זה יבש, והא?יד הנולד ממנו, בלתי עוקץ ובלתי מזיק" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים ואחד, 94).

· "אורז שבישלו? או שעשה ממנו פת בתח?לה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, אבל פת דוחן או פת של שאר מיני קטנית בתח?לה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות" (הרמב"ם, הלכות ברכות, ג, י).

· "אפילו ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה, וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים אבל לא בפת דוחן, ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים, בכל אוכל משתתפין חוץ מן המים בפני עצמן או מלח בפני עצמו, וכן כמהין ופטריות אין משתתפין בהן שאינן חשובין" (הרמב"ם, הלכות עירובין, א, ח).

· "אין חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני ח?טים שהן הח?טה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה וש??בולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכ?סהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה" (הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, ה, א).

· "שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם ח?טים ח?טים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן" (הרמב"ם, הלכות אישות, יב, י).

שקד

· "השקדים הם המשובחים שבפירות" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 78).

הרמב"ם ראה בשקד את אחד מהפירות המשו?ב?חים שהתברכה בהם ארץ-ישראל, אף שאין השקד מצוי בין שבעת המינים. כמה מובאות:

· "והתאנים והענבים והשקדים לעולם טובים" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יא).

· השקדים נחשבו בין הפירות המשלשלים השקד וש??מנו: "בהנהגת הרפואות המשלשלות... צריך על כל פנים להוסיף עם הרפואות המשלשלות מה שמחזק האצטומכא... בין שאר המשלשלים כמו השקדים הפ?סתק ושמנם של שניהם" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר שלושה עשר, 44).

· לרפואות המועילות נאמר: "ואם יצורף לזה שמן שקדים, יהיה זה מן הנכון" (שם, 51).

· "ואכילת השקדים מישן שינה שוה" (שם, מאמר עשרים, 77).

· "יש לשקדים סגולה לשימור חיצוני המוח, שומרים על האיברים, לחו?תם שמירה מעולה ואינם מחדשים לחות זרה" (שם, מאמר עשרים ושנים, 55).

· "והתאנים היבשים עם האגוז או השקד משובח הכימוס" (שם, מאמר עשרים, 51).

· "הסמים הרטובים בראשונה ממה שירבה בעשייתם, תשעה הם: אפונה, לו?ביה, שקד..." (שם, מאמר עשרים ואחד, 72).

מזונות מן החי

בשרים

בנושא זה ישנה התייחסות מעניינת של הרמב"ם. לטענתו בשר החזיר הוא המשובח שבבשר הולכי על ארבע. קביעה זו מדברת אך ורק על הא?יכות התזונתית של בשר החזיר אך בכך לא ניתן הכשר לאכול בשר חזיר, שהוא כידוע אסור באכילה ליהודים (וגם למוסלמים) מפאת היותו סמל לטו?מאה ולזו?המה.

וזה לשון הכתוב (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 19):

היותר משובח בבשר בעלי חיים ההולכים על ארבע הוא בשר החזיר, והקרוב אליו בשר הגדי, ואחריו בשר העגל, (היונק השמן. ואמנם בשר הטלאים הוא רטוב), ואמנם שאר בעלי חיים ההולכים על ארבע, אני מצוה למי שיכוין להטיב הכימום, שימנע מהם המאכל.

גם באכילת בשרים יש סדר המומלץ על ידי הרמב"ם

הרמב"ם עוסק גם בסדר אכילת בשרים מה אוכלים לפני מה.

וזו לשון הכתוב (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, ז):

כשירצה אדם לאכ?ל בשר עוף ובשר בהמה כאחד אוכל ת??ח?ל?ה בשר עוף וכן ביצים ובשר עוף אוכל תח?לה ביצים. בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה אוכל תח?לה בשר דקה. לעולם יקדים אדם דבר הקל ואחר הכבד.

באמירותיו אלה הרמב"ם מבקש לציין את סדר אכילת הבשרים על פי מהירות עיכולם. כנאמר לעיל, יש קודם לאכול בשרים הקלים לעיכול ורק אחר כך את הבשרים הקשים לעיכול ולא לערבבם.

על החלב

על פי הבנתו של הרמב"ם חלב-אישה הוא הטוב שבחלבים לתינוק שנולד.

וזה לשון הכתוב (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים ואחד, 12):

מדרך שהחלב משתנה ומתהפך במהרה שבעתיים כמו הזרע, ולכן הוא יותר טוב בחלב, שיניקהו מי שיצטרך אליו, מן השדיים. וחלב-האשה הוא היותר משובח שבחלבים.

מאמירתו זו של הרמב"ם ניתן ללמוד את הבאות:

· חלב האישה הוא החלב להנקת תינוק.

· את החלב יש לינוק מהשדיים ולא בכל דרך אחרת (מבקבוק, למשל).

· כאשר התינוק נגמל מיניקה הוא עובר לאכול מזון מוצק ואין החלב משמש לו כמזון.

הגוף והנפש והגו?ת הרמב"ם

הנפש היא העיקר בישוּת האדם

על פי הגוּתוֹ של הרמב"ם הנפש היא העיקר בי?שוּת האדם.

ניתוח מעמיק ומקיף של מהוּת נפש האדם, המבנה שלה וש?פעת תפקידיה מובאים על ידי הרמב"ם בשורת כתוּבים שלו. המדובר בניתוח פילוסופי אשר "זרועותיו" גולשים אל מהוּת החיים, דרך התנהלות האדם והמסגרת לשמירה על בריאותו: בריאות הנפש, המושלכת על הגוף.

ראייתו זו של הרמב"ם זו מעוגנת במה שנאמר כבר בספר דברים (ד, טו): "ונשמרתם מאד לנפ?ש??ת?יכ?ם". חשיבות שמירת הנפש ולא הגוף מודגשת לא רק בראייה היהודית אלא גם אצל בני דתות ואוּמוֹת אחרות. הנפש היא העיקר והיא זו השולטת על כל פעולות האדם: הפעולות הגופניות, הנפשיות והרוּחניות.

לאדם נפש אחת

"דע, נפש האדם אחת" (שמונה פרקים, פרק ראשון). זה הפסוק הפותח את יצירתו של הרמב"ם "שמונה פרקים". מאותה נפש אחת מבוצעות כל הפעולות השונות בהווית האדם. על כך כותב הרמב"ם: "ויש לה (לנפש) פ??ע?ל?וֹת הרבה שונות. יש שנקראות אותן הפ??ע?ל?וֹת "נ?פ?שׁוֹת", ולפיכך יש ש?ח?ש??בוּ שיש לאדם נפשות רבות". (שמונה פרקים, פרק ראשון) (The Eight Chaplers, Chapter 1) וכך, בפרק הראשון של ספרו של הרמב"ם "שמונה פרקים" (The Eight Chapters), הוא דן בהרחבה בשאלת אחדות הנפש.

על פי הבנתו של הרמב"ם קיימים באדם כוחות שונים, אך הדבר אינו הופך את האדם לבעל זהויות שונות. לגישה זו קדמו לרמב"ם אריסטו הפילוסוף היווני, רבנו סעדיה גאון ורבי שמעון בן צמח (רשב"ץ).

לעיניי הקורא נגלית זוית מעניינת בראייה הכוללנית (ההוליסטית) של הרמב"ם. ראייה זו טוענת שאין פיצול במרכיבי הנפש. הנפש היא אחת וכל הווית האדם כלולה בה.

בסיס הגוּתה של הבנה זו הוא למנוע שהאדם יגיע למצב של פיצול אישיות בכל מעשיו של האדם. אין מצב שבו גורם חיצוני כל שהוא אשר שולט בכל כוחותיו ויכולותיו של האדם. כך לאדם יש ז?הוּת אחת המקוננת בנפש אחת. לכן, אין האדם יכול לטעון להתפרצות של כוחות בלתי-נשלטים בקרבו, ובכך להסיר מעליו אחריות על התפרצותם. זאת מכיוון שאלה הם כוחותיו שלו, ולא להשפעה זרה שמקורה מחוץ לגופו.

"י?צ?ר הרע" אינו מייצג איזה כוח חיצוני שהשתלט על האדם. י?צ?ר זה גם הוא חלק מאישיותו של האדם. וכבר נאמר בספר בראשית (ח, כא): "כי י?צ?ר לב האדם רע מנע?ריו".

כאשר הרמב"ם משתמש במושג "נפש" הוא אינו מתכוון למציאות מיסטית כל-שהיא ששוֹרה על האדם מבחוץ, אלא אך ורק לכוח החיים הטבעי המצוי באדם, כפי שהרמב"ם מגדיר זאת בה?לכות יסודות התורה (Hilchot Yesodoth Ha-Torah) (ד, ח) "
... הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר...".

הנפש על פי הרמב"ם מצטיירת כמציאות חיים טבעית אשר כוללת את יכולתו המוּדעת של האדם לומר "אני". מ?כוֹח החיים הטבעי נגזרת גם המוּדעות לדרגת התפתחות גבוהה ביותר, אשר יכולה לתת לאדם את היכולות לומר "אני". באמצעות יכולות אלה האדם יכול לפתח הבנה שהקביעה "נפש אדם אחת היא" באה להצביע על מציאות בעלת א?יכות גבוהה ביותר שאינה באה להצביע רק על סכום הכוחות הפועלים באדם אלא על אחדות נפש האדם.

כאמור, ראייתו הפילוסופית של הרמב"ם מצביעה על קיומה של נפש אחת והיא יחידה שלמה אשר כוללת את כל המתרחש בנפש האדם. אמנם אישיותו של האדם היא אחת, אך ניתן להבחין באישיות זו פעולות שונות שקורות בה, אך כולן באות מאותה הנפש. ראייה זו עומדת בניגוד לראיית חכמים ומלומדים אחרים שקמו ליהדות ולאנושות ברצף הדורות. אלה האחרונים רואים באדם "נפשות" ולא "נפש" אחת.

להלן שתי דוגמות:

• ראיית חב"ד למבנה הנפש. מעניינת הראייה הבאה, שנראית לכאורה כסותרת את ראיית הרמב"ם שנפש האדם יחידה אחת היא. דעת חסידות חב"ד, אשר מובאת בספר התניא, היא שלאדם שתי נפשות: "נפש ב??המית" ו"נפש אלוהית" זו האמונה בעלת רצון ותכלית לאהבה וביר?א?ה את הקדוש-ברוך-הוא.

העמקה בראיית חב"ד זו, מלמדת שמכיוון שהרמב"ם מונה בנפש האדם כמובא ב"שמונה פרקים" רק את הכוחות הטבעיים שבאדם, היא זו שמרכיבה את ה"נפש הבהמית", אליבא דחסידות חב"ד. כך שה"נפש האלוהית" עליה מצביעה חסידות חב"ד אינה נכללת על פי ראיית הרמב"ם, במרכיבים הטבעיים של אישיותו של האדם. הבהרה זו מעידה שלמעשה אין סתירה ועל דעת רוב חכמי ישראל נפש האדם היא אחת.

על דעת לא-מעטים מהרופאים, האדם עשוי משלוש שכבות: שכבה צומחת, שכבה בהמית ושכבה שכלית. אלה מקבילות להוויות המציאות השונות שבטבע. מכאן היו שראו שלאדם יש שלוש "נפשות", אך בתחילת הפרק הראשון ב"שמונה פרקים" ("The Eisht Chapters) הרמב"ם מבהיר ועומד על כך שלאדם "נפש" אחת בלבד.

• ראיית ג?ל?נוּס את נפש האדם. ג?ל?נוּס והוא כידוע רופא מציין לפתיחה לספרו, את הגישה שנטע אפלטון. זו טוענת שבאדם מצויות שלוש נפשות: הטבעית, החיוּנית והנפשית. אין זה המקום להרחיב בפרישת ראייה זו על נפש האדם, אך יש מקום להציגה אל מול ראיית הרמב"ם את הנפש שהיא יחידה אחת.

כי הנפש היא העושה את הגוף

הרמב"ם חובק את כל הצרכים הגשמיים של האדם במעטה של קדוּשת הנפש. זו עבורו היא מטרה קדושה.

על פי ראייתו של הרמב"ם, כל הפעולות הגופניות, אף שהן נראות כפונקציות גופניות, הן מנוּתבוֹת על ידי עליונות הנפש על הגוף וצרכיו השונים.

על בסיס ראייה זו של הרמב"ם, אין שום צורך, או כוח, או שמופעל מחוץ לאדם, שאינו מנווט ומבוקר על ידי נפש האדם.

אמת ויציב שהאדם בנוי ממרכיב גופני ומרכיב נפשי, אך האדם מאוחד אותם ליישוּת אחת. על כך אומר הרמב"ם ב"שמונה פרקים": "נפש האדם אחת היא". אותה אישיות של האדם הינה זו האוכלת והשותה, התוגה והש??מ?ח?ה, המתעמלת והישנה, המתפללת והנלחמת. הכל נעשה מאותה נפש.

כך אף על פי שמעשה המצוות הינו רפואת הנפש ולא רפואת הגוף הקשר ביניהם הוא חזק ביותר עד כך שרפואת הנפש וקיום המצאת משפיעים על בריאות הגוף.

נפשות בעלי החיים השונות מנפש האדם

אף שכל נפש מנפשות בעלי החיים היא יחידה שלמה, הכוחות הפועלים בכל נפש ונפש בבעלי החיים השונים, נבדלים מטבע הוויתם של כל אחד מברוּאי עולם.

את ראייתו זו מביא הרמב"ם בתיאור הבא שמובא בפרק הראשון בספרו "שמונה פרקים", פרק ראשון :(The Eight Chapters, the first chapter)

כי כח המזון ש??י??זּוֹן בו האדם, אינו ככח המזון שיזון בו ה?סּוּס והחמור כי האדם נ?זּוֹן בחלק הזן מן הנפש האנושית; והחמור נזון בחלק הזן מן הנפש החמורית; והנשר נ?זּוֹן בחלק ה?ז??ן מן הנפש אשר לה. ואמנם יאמר על הכל: 'נ?זּוֹן' בשתוף השם לבד, לא ש??ה?ע?נ?י?ן ב??כ?ל?ם אחד בעצמו.

ניתוח הבדלים אלה בעשייה הנפשית אפשר להסביר בתהליך פשוט של אכילה שנראית לכאורה תהליך פזיולוגי פשוט המשותף לכל ברוּאי העולם. אך אין הדבר כך. בעל חיים טורף אם יאכל בשר שעבורו היא מזון ופעולה טבעית הנגזרת מדרישת גופו ונפשו. אך אם אדם יאכל בשר הרי שהדבר פוגע בשלמותו המוסרית אף למרות שזו אותה פעולת אכילה שהשלכותיה הנפשיות שונות אצל האדם.

חמשת חלקי הנפש

אף שהנפש היא יחידה אחת, הרמב"ם מחלק את הנפש לחמישה חלקים וירטואלים. בכך הוא הולך בעקבות אריסטו.

ואלה הם חמשת חלקי הנפש:

• הזן (Ha-Zan) החלק הראשון. בנפש האדם. חלק זה מקביל לנפש הטבעית (או "הצומחת") בחלוקת הנפש של הרופאים. בחלק זה חולש על המערכות הפיזיולוגיות.

• ה?מ?ר?ג??יש (Ha-Margish) החלק השני. אין בכך כוונה לחלק שנקרא בימינו "רגשות", אלא לחמשת החושים הידועים: ה?ר?אוּת, ו?ה?ש??מ?ע, ו?ה?ט?ע?ם, ו?ה?ר?יח, ו?ה?מ?שׁוּשׁ.

• ה?מ?ד?מ??ה (Hamedamee) החלק השלישי. בחלק זה כלל הרמב"ם גם את הזיכרון שהוא הבסיס לדמיון, אותו הרמב"ם כולל בחלק זה.

על חלק זה כותב הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ראשון)

(The Eight Chapters, the first chapter):

והחלק המדמה הוא ה?כ??ח?, אשר יזכר רשומי ה?מּוּח?ש??ים, אחר ה?ע?ל?מ?ם מ?ק??ר?ב?ת ה?חוּש??ים אש השיגום, וירכיב קצתם אל ק?צ?ת?ם,ו?י?פ?ר?יד קצתם מ?ק??צ?ת?ם; ולזה ירכיב זה הכח מן ענינים אשר ה?ש???יג?ם, ענינים אשר לא השיגם כלל ואי אפשר להשיגם...

• המתעוֹרר (Ha-Mit-o-rer) החלק הרביעי. זהו התחום שנקרא בימינו בשם תחום "הרגשות", או "החושים". החלק המעורר נכנס לפעולה כאשר האדם עוסק בתחום הר?גשי-האמוציונאלי.

ועל כך כותב הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ראשון)

(The Eight Chapters, the first chapter):

והחלק ה?מ??ת?עוֹר?ר הוא הכח, אשר בו ישתוקק ו?י?כ?ס?ף האדם לדבר אחד, או י?מ?א?ס?הוּ. ומזה הכח יבא אל פעלות: בקשת דבר, והבריחה מ?מ??נּוּ; ובחירת דבר אחד, או התרחק ממנו; והכעס והרצון [="ההתרצות]," ו?ה?פ??ח?ד ו?ה?ג??בוּר?ה, ו?ה?א?כ?ז?ריּוּת והרחמנות, ו?ה?א?ה?ב?ה ו?ה?ש???נ?א?ה, והרבה מ?א?לּוּ ה?מ??ק?ר?ים הנפשיים...

בחלק המעורר יש קשר בין החלק הנפשי לבין החלק הגופני. זאת מכיוון שחלק זה פועל באמצעות א?ברי וחלקי גוף האדם. זו דוגמה לקשרי גוף-נפש בי?שוּת האדם.

• המשכיל (Ha-Maskil) החלק החמישי. היכולת להגוֹת במ?טפיזיקה. על כך אמר הרמב"ם שזה חלק מפגש אשר בו י?ד?ע האדם הנ??מ?צ?אות שא?ינ?ן מ?ש??ת??נּוֹת (שמונה פרקים, פרק ראשון). ראייה זו מבוססת על הגוּתו של אריסטו שכל מה שנמצא מן השמיים ומעלה הם דברים נצחיים. "מ?טפיזיקה" (מה שאחרי הטבע) הוא ספרו של אריסטו הוא ספר שמצוי במארג ספריו אחרי ספר "הפיזיקה" (הטבע). ספרו זה של אריסטו (מ?טפיזיקה) עוסק במה שמצוי מעבר לטבע. והכוונה כאן למה שמצוי בגלגלי הרקיע ובכוכביהם, הנשמות והאלוֹהוּת.

חמשת חלקים אלה מרכיבים על פי הבנת הרמב"ם את פסיפס נפש האדם לתפקודיה השונים.

הקבלה מרשימה בין חמשת חלקי הנפש על פי הרמב"ם שהובאה לעיל מוצאת תהוּדה מרשימה במודל חמשת היסודות מודל אשר מהווה את אחד מבסיסי ההבנה של הרפואה הסינית המסורתית.

על הקבלה מעניינת זו כותבת יוכי קשת בספרה "מבטן ומל?ידה, תרפיית הדפוסים המוּקדמים" (הוצאת נוצה, 2011).

The Metamorphic Therapy (in Hebrew) by Yochi Keshet. (Notza Publisher, 2011).

מהוּת הנפש

רבים תוהים האם יש דבר כזה מהוּת הנפש? והרי איש לא ראה ולא מישש אותה? והרי כמעט כולם יאמרו שיש נפש.לכל ברואי העולם?

ההשערה המקובלת שהנפש מצויה בחדרי המוֹח, זורמת בדמו של האדם ומצויה גם בכל א?ברי הגוף השונים.

אף שאין אנו מסוגלים לראות, או למ?ש??שׁ, את הנפש, אך אנו רואים את ש?פעת פעולותיה. הנפש מתגלית לעיננו בכל דיבור, חיוך, חיבוּק, מבט עין וכמעט בכל פעולות האדם, שלא כולן נראות לעיני האדם.

רוב הפילוסופים ועמם הרמב"ם מאמינים שהנפש והגוף משלימים זה את זה ויש אף הטוענים שהם אף מגינים זה על זה.

מה שברור לכל הוא שמצבי הנפש השונים משפיעים על בריאות הגוף. זהו הקשר המרשים שנקרא בשם "קשרי גוף-נפש". זר ראייה קלסית ובסיסית בהבנה ההוליסטית של חיים, בריאות, רפואה וחולי.

כל אוֹתוֹת הנפש: שמחה, עצב, יגון, כאב, דיכאון, צהלה והרשימה עוד ארוכה, כל אלה ועוד, מתרחשים בנפשו של האדם ומתבטאים את דרך התנהלות הגוף לבריאות או לחולי, לטוב או לרע.

ה?ש??כ?ל הוא צורת הנפש

על פי ראייתו של הרמב"ם הנפש היא כ"חומר", שהוא מונח פילוסופי שפירושו "תשתית", או "כלי קיבוּל". "החומר" הוא זה אשר מאפשר את הופעת "הצורה" "המהוּת" ועל כך נאמר על ידי הרמב"ם בשמונה פרקים, פרק ראשון

(The Eight Chapters, the first chapter):

ודע, שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה ו?ח?ל?ק?יה? היא כחומר, ו?ה?ש??כ?ל ל?הּ צוּר?ה. וּכ?ש??ל??א ה?ג??יע?ה לה צורה יהיה, כאלו מציאות ה?ה?כ?נ?ה ש??ב??הּ לקבל הצורה ההיא ל?בט??ל?ה, וכאלו היא מציאות הבל...

כך ולכן, "הצורה" שעתידה להיות בנפש האדם היא ה"ש??כ?ל". ה"ש??כ?ל" הוא מונח פילוסופי שר?ו?וח בימי הביניים. הוא בא לציין ח?כמה, מהוּת נצחית הנאצלת מן העליונים ומופיעה בחלק השכלי של הנפש, כידיעות שכליות.

בריאות הנפש נעוּצה בתיקון המידות

על פי הבנתו של הרמב"ם בריאות הנפש היא תיקון המידות. זה מה שמביא את האדם לאיזון נכון בכל מארג יישותו: הנפשית והגופנית כאחד.

הרמב"ם טוען שתחלוּאי הנפש הקשים יותר, אם מופיעים לאחר חריגות בולטות מנורמות התנהגותיות המקובלות בחברה האנושית. אותם בני אדם שמגיעים למצב של חריגה עמוקה מנורמות ההתנהגות האנושית, הרמב"ם מכנה אותם בשם "משוגעים". הרמב"ם אינו מטפל באנשים המוגדרים כך. זאת ראייתו וגישתו. אך כיום, הרפואה המודרנית מטפלת בחולים שכאלה ברפואות המדכאות תופעות של דיכאון, אלימות, וכדומה.

אף שהקו שהוביל בתקופתו של הרמב"ם שתיקון תחלוּא?י הנפש נעשה על ידי תיקון המידות, בספרי הבריאות והרפואה של הרמב"ם (בעיקר בספר "פרקי משה ברפואה"), (Chapters of Moses in Medicine) מצויים סממני מרפא נוגדי-דיכאון.

על תיקון המידות מביא הרמב"ם בספרו "שמונה פרקים" (פרק ראשון)

(The Eight Chapters, the first chapter):

ויודע אתה, שתקון המדות היא רפואת הנפש וכחותיה. וכפי שהרופא המרפא את הגופות, צריך שידע תח?לה את הגוף שאותו הוא מרפא, את כללותו ואת כל חלקיו, מה מצבם, כלומר מצבו של כל גוף האדם הזה. וכן צריך הוא לדעת מה הם הדברים הגורמים לו ח?לי, ולהשמר מהם. ומה הם הדברים המבריאים אותו, ולהשתמש בהם. כך גם המרפא את הנפש ורוצה לטהר את המדות, צריך הוא לדעת את הנפש בכל ה?קפה וחלקיה, ומה גורם למחלתה, ומה הוא המבריא אותה.

על ת??ח?לוּא?י הנפש

אף שעל פי ראייתו של הרמב"ם הגוף הוא יחידה הקשורה ונפש, יש בדברי הגוּתוֹ התייחסות למה שהוא קורא בשם: "ת??ח?לוּא?י ה?נ?פ?שׁ". כך. בספרו "שמונת הפרקים" (פרק שלישי) (The Eight Chapters, the third chapter), הוא מביא את ראיית הקדמונים לת??ח?לוּא?י הנפש, הרמב"ם מקדים ומציין מהי שורת המעשים שטוב שאדם יעשה ויהיה בריא בנפשו. הבולטים במעשים אלה על פי הקדמונים, שהרמב"ם מציין אותם, כוללים הטמעה של תכונות טובות עם חסדים ומעשים נאים. להבנתו של הרמב"ם חולי הנפש אינם ניחונים בתכונות אלה וזה מקור מחלתם.

וזה לשון הכתוב (שמונה פרקים, פרק שלישי) (The Eight Chapters, the third chapter):

אמרו הקדמונים, שיש לנפש בריאות ו?ח?ל?י, כמו שיש לגוף בריאות ו?ח?ל?י. ובריאות הנפש היא, שיהיו תכונותיה ותכונות ח?ל?ק?יה?, תכונות שתהא עושה בהן לעולם הטובות והחסדים, והמעשים הנאים. ו?ח?ל?י הנפש הוא שיהיו תכונותיה ותכונות חלקה, תכונות שתעשה בהן לעולם את ה?ר?עוֹת ו?ה?נ??ז?ק?ים, והמעשים ה?מ?ג?נ??ים. אבל, בריאות הגוף ו?ח?ל?יוֹ, הרי מלאכת הרפואה חוקרת על כך.

אופן הטיפול שמציע הרמב"ם בחולי הנפש, באותו קו שמנחה את הטיפול בחוליי הגוף.

מעניינת לשון התייחסותו לנושא זה (שמונה פרקים, פרק רביעי)

(The Eight Chapters, the forth chapter):

וכשם שבעלי ח?ל?י הגופות, מ?ח?מ?ת קלקול הרגשתם, נדמה להם דבר מתוק שהוא מר. ודבר מר נדמה להם שהוא מתוק. והם מתארים לעצמם לחשב על דבר ראוי, כבלתי ראוי. וּמ?ת?ח?ז??ק?ת תאותם וּמ?ת?ג??ד??ל?ת הנאתם בדברים שאין בהם הנאה כלל אצל הבריאים ואפילו גם דברים שיש בהם נזק, כגון אכילת הנתר (=מין חמר המשמש לנקוי) והפחם והעפר ודברים העפוצים מאד (=מרים כעפצים שהם מין צמח מר) והחמוצים מאד, וכיוצא באלו, מהדברים אשר לא יתאווּ להם הבריאים אלא מואסים אותם.

כך חולי הנפש, כלומר הרשעים ובעלי ה?מ??ג?ר?עוֹת, נדמה להם על הדברים והמעשים הרעים שהם טובים, ועל הדברים והמעשים הטובים נדמה להם שהם רעים. והרשע שואף תמיד להגיע למטרות שהם לפי האמת רעות, וּמ?ח?מ?ת מ?ח?ל?ת נפשו נ?ד?מ?ה לו שהם טובות.

כמצוּפה, הרמב"ם מכוון את חולי הנפש שיפנו אל מה שהוא מכנה "החכמים" וישאלו לעצתם בנושא בעייתם הבריאותית.

וזה לשון הכתוב (שמונה פרקים, פרק ראשון): (The Eight Chapters, the first chapter)

וכשם שחולי הגוף, כאשר הם יודעים את מחלתם ואינם בקיאים במלאכת הרפואה, הרי הם שואלים לרופאים, והם מודיעים להם. מה שראוי לעשות בשבילם, ומזהירים אותם להתרחק ממה ש???ה?יוּ חושבים לדברים ע?ר?ב?ים וּמוֹע?יל?ים, ומכריחים אותם לקחת דברים מ?אוּס?ים עליהם ומרים, שבזה יבריאו את גּוּפוֹת?יה?ם, ואז יחזרו לבחר את הטוב ולמאס את ה?נ??ג?ע?ל.

כך חולי הנפש, ראוי להם לשאל את החכמים, שהם רופאי הנפשות, ואלה יזהירו אותם להתרחק מאותם ה?ר?עוֹת שהם חושבים אותם טובות. וירפאו אותם בפעלה אשר בה מרפאים מדות הנפש.

מעשים טובים ושמירה על הדרך הממוצעת נוסחאות לשמירת בריאות הנפש

בראייתו של הרמב"ם כיצד ניתן לשמור על בריאות הנפש, יש שילוב של סממנים פילוסופיים עם ערכים חינוכיים כאחד.

בפרק הרביעי של ספרו "שמונה פרקים" הרמב"ם מרחיב את יריעת הגוּתוֹ בנושא מעניין זה. (The Eight Chapters)

להלן כמה עיקרים חשובים ומעניינים:

• מעשים טובים, הם מעשים שנעשים על פי אמוֹת המידה המאוּזנת הממוצעת-הבינונית. כל קיצוניות רעה היא. וזו התייחסותו של הרמב"ם בנושא חשוב ומעניין זה מובאת בספרו שמונה פרקים (פרק רביעי)

(The Eight Chapters, the forth chapter):

המעשים אשר הם טובים, הם המעשים ה?מ?א?ז??נ?ים, ה?מ?מ?צ?ע?ים בין שני קצוות ששניהם רע, האחד הגזמה, והשני מ?עוּט.

• התכונות (ה?מ??ע?לוֹת) הטובות שטוב שאדם ילך לאורן הן הבאות וכולן טוב שתיעשנה בדרך הממוצעת: פרישות, נדיבות, הסתפקות במה שיש לו לאדם, התנהגות בכבוד, האומץ, הענווה הנוֹחוּת לבריות, הסבלנות. כל אלה ועוד, הם "ממעלות הנפש של האדם הבריא" כלשון הרמב"ם.

• כל הקצנה באחת, או ביותר מאחת, ממעלות אלה עלולה לפגוֹם בבריאות נפשו של האדם לגרום לו לתחלוּאי נפש, אשר יכולים להתבטא בתחלוּא?י גוף.

הרמב"ם ע?ר למציאות החיים. אף שעל פי הבנתו האדם נולד בריא ושלם וזה "מדרכי השם", ישנה השפעה סביבתית על האדם באפיקים שונים של אורחות חייו: בפן התזונתי, ההתנהגותי, ועוד.

לא אחת, ההשפעה יכולה להיות מזיקה והאדם משחית את הליכות חייו ומעלותיו הנפשיות. אז חובה עליו לחזור לדרך הישר אל דרך האמצע שהיא האופטימלית לשמירת בריאות הנפש והגוף.

הרמב"ם ע?ר לכך שאין אדם אחד דומה למשנהו לא במבנה גופו, לא אופיו ולא בדרך התנהלותו בחיי היום יום. בכל אדם טבוּעוֹת תכונות שיכולות להיות שונות מאדם לאדם. הדבר גורם לכך שהאדם כפרט ובעיקר בחברה חייב להכיר בעובדות אלה ולדעת לתמרן לאור מגוון תכונות האדם שבסביבתו.

הרמב"ם ממליץ לאדם ללכת במה שהוא קורא "בדרך הטובים" שהיא "הדרך הישרה", להתרחק מקצוות, כאשר "הדרך הישרה" היא היא "מ?ד??ה בינונית".

בתחום חשוב זה בבריאות הנפש הקשור לגוף פותח הרמב"ם את הפרק הראשון בה?ל?כוֹת ד?עוֹת המובאים בספר המדע שבמשנה תורה.

(Mishneh Torah, The Book of Science, Hilchot De-o-th 1, 1-2).

הגוף בראיית הרמב"ם

משמעותו והווייתו של הגוף ברורה ומובנת. ראיית הרמב"ם תואמת את ההבנה האוניברסלית של מבנה הגוף למרכיביו ולתהליכים הפזיולוגיים והאחרים המתרחשים בו.

כבר מימים ימימה היו ידועים, פרטים לא מעטים, של מבנה א?ברי הגוף, וחלקם מהתהליכים הפזיולוגיים והתהליכים האחרים הקורים בו. תהליכים אלה מתוארים בחלקם הלא קטן אם כי לא עד לעומק הידוע בעידן המודרני על ידי חכמי ישראל לדורותיהם, וגם על ידי הרמב"ם.

הרמב"ם בכתבי הבריאות והרפואה שלו מלמד את האדם כיצד להנהיג ולהתמיד את עצמו ברוח המושג שטבע הרמב"ם "הנהגת הבריאות". אמנם הנהגת הבריאות קשורה לשמירת הגוף והנפש, אך חלק גדול מאמירותיו של הרמב"ם עוסקים בשמירת הגוף. בין המעשים שעל האדם לנהוג על מנת לשמור על בריאות הגוף מייחס הרמב"ם לתזונה נכונה ונבונה, להרגלי אכילה נכונים. לפעילות גופנית התעמלות בלשונו של הרמב"ם. לקיום של הרגלי חיים נכונים ונבונים אחרים כמו למשל: שעות הש?ינה ואופן הש?ינה, קיום יחסי מין, ועוד.

אי-שמירה וקיום על הרגלי חיים על פי חוקי הטבע מובילים על דעת הרמב"ם למחלות שעלולות לפקוד את האדם.

האינטראקציה בין הגוף והנפש היא שילוב מדהים בין הגוף המרכיב המדיד ברובו בכלים מדעיים, לבין הנפש - המרכיב הבלתי מדיד בכלים אלה. שילוב זה הוא מאבני היסוד של הרמב"ם בראייתו ההוליסטית של קשרי הגוף עם הנפש.

להלן כמה נקודות מעניינות ועיקריות בשילוב בין הנפש לבין הגוף וברפואתם:

• על דעת הרמב"ם ההבדל היסודי בין הרפואה לבין הדת נעוצה בעובדה שהרפואה היא לגוף והדת רפואה לנפש. דהיינו: שמירה על ערכי הדת, עקרונותיה ויסודותיה המוסריים, הם העיקר ברפואת הנפש. זאת מכיוון ששמירה על ערכי המוּסר וטוהר המידות על פי עקרונות הדת, מאזנת על דעת הרמב"ם את כוחותיו הנפשיים של האדם ומאפשרים לו למצוא תכלית רוחנית חיובית, מוּסרית וערכית לחייו. שמירה על ערכים אלה מעצימה את א?יכות טבעו של האדם ומידותיו ומאפשרת לו קיום מכובד העטוף בש?פעת בריאות הנפש, אשר מוּקרנת על יכולותיו של האדם לשמור על בריאות הגוף. לכן, השילוב בין רפואת הנפש לבין רפואת הגוף הוא זה אשר מוליד את בריאות האדם.

ערעוּר של אחד ממרכיבים אלה, בין אם הם נפשיים ובין אם הם גופניים, מוליד חולי.

בריאות הגוף חשובה לא פחות מבריאות הנפש

הראייה הכוללנית-ההוליסטית של הרמב"ם באה לביטוי במספר מישורים חלקם פילוסופיים וחלקם חינוכיים, או מעשיים.

וכך מצינו שהרמב"ם מתייחס ברמת חשיבות גבוהה ביותר לשמירה על הגוף כשם שיש לשמור על הנפש שהיא המסגרת בה מצוי הגוף. שניהם הגוף והנפש מהווים את הוויית האדם.

כך מצינו לאורך כל ספרי הבריאות והרפואה של הרמב"ם וגם במ?שנה תורה (ספר המדע, ה?לכות דעות) (Mishneh Torah, The Book of Science, Hilchot De-o-th), ההתמקדות בנושא בריאות הגוף.

להלן בסיס הגוּתו של הרמב"ם על הצורך ומשמעות שמירת הגוף. וזו לשונו (משנה תורה, ספר המדע, ה?לכות דעות ד, א)

(Mishneh Torah, The Book of Science, Hilchot De-o-th 4, 1)

הוֹא?יל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי-אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה לפיכך צריך ל?ה?ר?ח?יק אדם עצמו מדברים ה?מ?א?ב??ד?ים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים ה?מ??ב?ר?ים ו?ה?מ??ח?ל?ימ?ים. ואלו הם: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפלו רגע אחד, אלא כל-זמן שצריך להשתין או להסך את-רגליו יעמד מיד.

מכאן מפליג הרמב"ם בכל כתביו, אודות המזונות הראויים לו לאדם שיאכל ("מזונות טובים" כלשונו) ומהם המזונות שלא ראוי שיאכל אותם האדם ("מזונות רעים" כלשונו). הרמב"ם מרחיב את יריעת הכתוב על מועדי אכילת המזונות השונים, וכמותם.

קצרה יריעת המקום להרחיב את אשר כתב הרמב"ם בנושא חשוב זה. מה שברור שהמזון הוא עיקר העיקרים בשמירת הגוף (ראה "משנה תורה, ספר המדע, ה?לכות דעות" "הנהגת הבריאות" ו"פרקי משה ברפואה").

("Mishneh Torah, The book of Science, Hilchot De-o-th", "Regimen of Health", Chapters of Moses").

נקודות מעניינות ונבחרות בהסתכלות ההוליסטית של הרמב"ם

להלן כמה נקודות מעניינות שראוי לציינן בנושא זה:

• שמירת הבריאות חשובה לא פחות מריפוי האדם החולה. בספרו "ספר הקצרת" קובע הרמב"ם בצורה החלטית בזו הלשון: "רפואה דרושה בכל מקום ובכל עת. לא רק בזמן המחלה אלא (וביחוד) בעת הבריאות". זו ראייתו של הרמב"ם שאדם צריך "להתמיד בהנהגת הבריאות" ("רפואה מונעת בלשון הרפואה של ימינו).

• התייחסות אישית-אינדוידואלית לאדם, התייחסות זו מחייבת העמקה בא?בחון מצבו הגופני, הנפשי והרוחני של האדם החולה (או הבריא) כאן ועכשיו. על סמך התבוננות אישית ומעמיקה זו יקבע הרופא את הגישות הטיפוליות שיציע לחולה. ברוח הבנה זו אמר הרמב"ם "אף חולה אינו דומה במחלתו למשנה" התייחסות זו מופיעה בספרו "פירוש הרמב"ם לפרקי אבּוּקרט".

(Commentary on the Aphorisms of Hippcrates).

• הרמב"ם רופא הגוף והנפש כאחד. ראייתו של הרמב"ם שהנפש והגוף יחידה אחת הייתה ידועה גם לעמיתיו הרופאים והמלומדים.

כך למשל השווה א?ל סע?יד א?ב??ן ס?ינ??א מ?לוּך?, (רופא ופייטן ערבי, בן דורו של הרמב"ם), בין הרמב"ם לבין גלנוס ש"הרופא היווני שהיה נערץ כאליל, שחי כאלף שנים לפני הרמב"ם, בקשר ליכולתם לרפא את האדם. וכך אמר א?ב??ן ס?ינ??א: "ג?ל?נוּס ידע לטפל בגוף האדם, משה בן מימון ידע להביא רפואה לגוף-ולנפש גם יחד".

אכן, זו הכרה על ראייתו ההוליסטית של הרמב"ם, שראה את הגוף והנפש כיחידה אחת.

רפואת הגוף ורפואת הנפש זויות חשובות ומעניינות בראיית הרמב"ם

מעצם הוויתם של הגוף והנפש והם שונים זה מזה, הרי שרפואת הגוף ורפואת הנפש אף הם שונים זה מזה.

אחת הגישות המיוחדות והמעניינות שמציג הרמב"ם לרפואת הגוף ולרפואת הנפש מובאת בספרו "הנהגת הבריאות" (השער השני, 20) (Regmen of Health, section 2, 20). הרמב"ם טוען שרפואת הגוף באה לחזק את מה שהוא מכנה "הכוח הטבעי" (שהוא הכוח הגופני). זאת ניתן לעשות אך ורק על ידי א?יכות וכמות המזון שאדם אוכל.

לעומת הגוף את הכ?ח החיוני (שהוא הכוח הנפשי) ניתן לחזק בר?יחות טובים: ר?יחות של בשמים: מוֹר, ענבר בזיליקוּם (ר?יח?ן), ורדים, הדס, ועוד.

זאת ועוד, חיזוקו של הכוח החיוני (הנפשי) מציע הרמב"ם לעשות על ידי נגינה ליד החולה, לספר לחולה סיפורים משמחים על מנת ש"ירחיבו את נפשו ולבו" ושיסיחו את דעתו "ויצחק עליהם".

• בקורתו של הרמב"ם על גישתו ברפואה של ג?ל?נוּס.

לאורך כל הכתובים של הרמב"ם בולטת בקורתו (או בלשון השגורה באותם כתובים "מלחמתו") בג?ל?נוּס.

בקורת זו נעוצה לרוב, עקב התייחסותו הבריאותית-רפואית של ג?ל?נוּס לגוף בלבד. הדברים באים לידי ביטוי בעיקר בכתביו "פרקי משה ברפואה" ו"פירוש לפרקי אבּוּקרט"

("Chapers of Moses" and "Commentary on the Aphorisms of Hippocrates").

• מחלת הקצרת דוגמה להתייחסות הוליסטית של הרמב"ם.

מכל מחלות האדם מקדיש הרמב"ם ספר אחד ומיוחד למחלת הקצרת (אסתמה בעגה הרפואית של ימינו). בין הדברים הנאמרים בספר מביא הרמב"ם את הגישות לטיפול במחלה זו. בין הגישות הטיפוליות הוא מרחיב את הכתוב על המזונות הראויים לאכילה לחולי קצרת ומזונות שאכילתם תמנע את מחלת הקצרת. זאת ועוד. הרמב"ם מתייחס לה?יבטים הנפשיים הקשורים למחלת הקצרת (ספר הקצרת, הפרק השמיני) (Treatise on Asthma, the eight chapter):

במובא לעיל בדברי הרמב"ם ניתן למצוא את ראייתו ההוליסטית-הכוללנית אשר מצאנו שלשם ריפוי מחלת הקצרת יש צורך בשילוב של מזונות ותרופות, "תנועות נפשיות" כלשונו בצד הליכה "בדרכי הצדיקים והנביאים", דהיינו: לחיות ברוח האמונה היהודית הדוגלת במוסר ובדרכי נועם. כל אלה במ?קשה אחת מולידים החלמה ממחלת הקצרת.

אכן, התייחסות לגוף ולנפש כיחידה אחת.

בריאות טובה לאורך ימים ערבות הרמב"ם למי שיאמץ את עצותיו

הרמב"ם, בהצהרה חד-משמעית מציין שכל אדם אשר ינהל את חייו על פי הנחיותיו העוסקות באורח חיים בריא יזכה באריכות ימים טובה.

וזה לשון הכתוב:

כל-המנהיג עצמו בדרכים אלו ש??הו?ר?ינו? אני ע?ר?ב לו, שאינו בא לידי ח?ל?י כל-ימיו עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא. ויהיה גופו שלם ועומד על ב??ר?יו? כל-ימיו, אלא אם כן היה גופו רע מ?ת??ח?ל??ת ב??ר?י?תו?, או אם היה רגיל במנהג מ?ן-ה?מ??נ?ה?גו?ת ה?ר?ע?ים מ?ת??ח?ל?ת מולדתו, או אם בבא מכת ד??ב?ר או מכת בצורת לעולם (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות ד, כ).

מילות לסיום

הגוף הוא משכנה של הנפש והנפש היא המניעה את הגוף.

בהגוּתוֹ רבת-התחומים והנושאים של הרמב"ם, הוא פורש לפנינו ניתוח פילוסופי, חינוכי ומעשי אודות הנפש ונדבכיה, רבדיה ועומקה.

על פי הבנתו של הרמב"ם הגוף מנוּתב על ידי הנפש. וכך מקבלת הווית האדם את הגוף שבתוכו שוכנת הנפש.

זאת ועוד, על פי דעת הרמב"ם, דרושה התמדה בלימוד התורה. יש לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא בי?ר?א?ה ובאהבה (והרי השם המקוּדש בגימטריה הוא פעמים באהבה), וקיום של ערכיים ומידות טובות ומ?יטיבות. כל אלה הן המסגרות השומרות על בריאות הנפש ומחזקים את יכולות האדם לפתח יכולות לשמור על בריאות גופו. והכל כי הנפש והגוף הם יחידה אחת בסיס הגוּתוֹ הבריאותית-רפואית של הרמב"ם.

ביבליוגרפיה

לכתיבת מאמר זה נעזרתי בש?פעת הכתוּבים הבאים (כולם בשפה העברית):

• שלל כתביו של הרמב"ם.

• "על שמונה פרקים לרמב"ם"/אורי שרקי. הוצאת אוּרים.

(About the Eight Chapters Treatis of Maimonidse / Oury Cherki. Urim Publisher).

• "סודות שמירת בריאות הגוף והנפש לפי הרמב"ם"/משה רבפולג. הוצאת מוסד הרב קוק, תשס"ז (2007).

(About Keeping the Health of the Body and the Soul / Moshe Barfegel. Mosad Harav Kook, 2007).

• "מבטן ומל?ידה, תרפיית הדפוסים המוקדמים"/יוכי קשת. הוצאת נוצה, 2011.
The Metamorphic Therapy / Yochi Keshet. Notza Publisher, 2011

[1]פרישים = ח?ב?ו?ש??ים

[2]ק?רו?ש??טו?מו?ל?ים= מין אגס קטן
מכללת רידמן לרפואה משלימה ואינטגרטיבית, תל-אביב

חוכמתו של אדם צריכה לה?תבטא בהליכות חייו

זה לשון הכתוב (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ה, א-ב):

הבינוניות בהליכות החיים נוסחה לחיים בריאים

מי שהולך בדרכים אלו שמציע הרמב"ם הוא מבטיח לו: "ההולך בדרך זו, יביא טובה וברכה לעצמו" (שם א, ז).

ועוד על תכונות האדם

הרמב"ם מדגיש את הצורך שאדם ילמד "ילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר ראוי לכעוס עליו" (שם).

להרבות בשתיקה נוסחה לבריאות

אמירה זו של הרמב"ם תואמת את שנאמר במשנה "ס?י?ג לחכמה שתיקה" (משנה, אבות ג, יג).

ריבוי הדיבור אינו מוסיף דבר לאדם, לכל אדם. ומיעוט הדיבור הוא חלק מהתנהלות בריאה של האדם.

טוהר הדיבור מרכיב חשוב בבריאות

הרמב"ם נותן את דעתו לדרך שאדם מתבטא, לדברים שהוא אומר ולמשמעותם. טוהר הדיבור היא נוסחה לבריאות.

על כך מצינו:

הרופאים הם יועצי הבריאות

וזה לשון הכתוב:

אנחנו, כת הרופאים, אמנם נכו?ן במאכלים לקבל תועלת בהם, ולא לתענוג (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, המאמר העשרים, 5).

ה?רגלי אכילה נוסחה לבריאות

להלן עיקרי הרגלי האכילה אשר מודגשים בהגו?תו של הרמב"ם על בריאות האדם ודרך התנהגותו האופטימלית:

· "לא ימלא אדם כרסו, אלא יפ?ח?ת כמו רביע מ?שבעתו" (שם ד, ב).

אכילה בתבונה לא להעמיס מזון על מזון

אכילה גסה על פי הרמב"ם היא מ?ז?ק?ת. אין להעמיס מזון על מזון אלה הם ה?רגלים פסולים!

ועל כך כתוב:

ועוד מציין הרמב"ם:

וזה לשון הכתוב:

זאת ועוד:

מתי אוכלים מה?

· למזונות משלשלים ומזונות "המאמצים את בני המעיים".

וזה לשון הכתוב:

· מאכלות רעים

מבין הלחמים נכללים ברשימת "המזונות הרעים" לחם שעורים ולחם מצות.

את הקבוצות האחרונות (ירקות ולחמים) שצויינו לעיל ממליץ הרמב"ם לאוכלם "אלא מעט מאד".

התייחסות הרמב"ם להפרשות האדם

להלן כמה נקודות חשובות בנושא זה, על פי ראייתו של הרמב"ם (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יג):

· על האדם לדאוג שלא יהיה לחץ במ?עיו. מ?עיים צריכים להיות "ר?פ?ים" בלשון הרמב"ם.

· הצואה חייבת להיות "קרובה לשלשול".

· צואה קשה ועצירות הם חלאים רעים.

וזה לשון הכתוב:

"כל זמן שהר?ע?י (צואה) נמנע או יוצא בקושי חלאים רבים באים" (שם).

פעילות גופנית התעמלות חלק חשוב בשמירת הבריאות

הנושא מובא בכתובים שונים של הרמב"ם ובין היתר, במשנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יד-טו:

לרחיצת הגוף כללים חשובים לבריאות

מעניינת התייחסותו הבאה של הרמב"ם בנושא מלב?ו?שו? של אדם:

זרעו של הגבר כוח הגוף

בנושא חשוב זה מציין הרמב"ם (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יט):

· "שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים. כל שתצא ביותר, הגוף כלה וכוחו כ??ל?ה וחייו אובדים".

המלצות לדרך קיום יחסי מין

אם וכאשר אדם מתכונן לקיים יחסי מין גם לנושא חשוב זה יש לרמב"ם דעה והוא משיא ועצות. להלן כמה מהם:

· "לא יבעל אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר".

· "לא יבעל והוא שבע או רעב, אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו".

· "לא יבעל מ?ע?מ??ד ולא מ?י?ש??ב".

קיום יחסי מין בעדינות ובקדושה

אכן, ראייה מכובדת ומכבדת ביותר לדרך של קיום יחסי מין.

הקזת דם אינה בראש מעייניו של הרמב"ם

נושא הקזת הדם יכילותו וסיכוניו היו ועודם שנויים במחלוקת בקרב קהילת הרופאים והמרפאים מדורות.

הרמב"ם אינו תמים דעה בדבר יעילותה של הקזת הדם. אך הוא מתיר אותה עם מספר סייגים.

וזה לשון הכתוב (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, ח):

הרגלי ש??ינ?ה ומנוחה גם להם חשיבות בבריאות האדם

הרמב"ם מתייחס גם להרגלי הש??ינה שעל פי ראייתו על האדם לאמץ בשגרת חייו.

להלן עיקריהם של הרגלים אלה:

· "לא ישן אדם על פניו ולא על ע?ר?פ?ו?, אלא על צ?דו?. בתחילת הלילה על צד שמאל ובסוף הלילה על צד ימין" (שם, ד, ה).

זאת ועוד:

היכן יגו?ר לו האדם

הרמב"ם מתייחס גם לנושא חשוב זה: היכן יגור האדם? מה צריך להיות באותו מקום ישוב?

לקט של התייחסות הרמב"ם לנבחרים במזונות מן הצומח ומן החי

בכתביו התייחס הרמב"ם לאיכותם של מזונות שונים: מן החי ומן הצומח.

להלן לקט נבחר של עיקרים בהתייחסותו של הרמב"ם למזונות שונים.

אין חשיבות לסדר הופעתם. כולם חשובים בשווה.

מזונות מן הצומח

גפן

תאנה

· "... ולתאנים סגולה להחליש הכבד" (שם, מאמר עשרים ושנים, 54).

· "... והאגוז מהיר להתעכל באיצטו?מכא מהלו?ז וביחוד כשיאכל עם תאנים יבשים" (שם, מאמר עשרים, 56).

(הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 12).

· "ושיאכל מהם כל מרכך ומלחלת, כגון האגסים, הענבים והתאנים לפני המאכל" (הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 13).

רימון

(הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער השלישי, 2).

זית

תמר

· "המאכלים העבים הם... וגרגרי צנובר הגדולים ותמרים" (שם, 60).

הרמב"ם מכנה את החב?ו?ש?ים בשם פ??ר?יש??ים. הרי מספר מובאות:

(הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, יא).

· "... ומה שיאכל מהתפוח, והפריש שנתבשלו, הם פחות מ?זיקים ממה שנאכל והוא בלתי מבושל" (שם, מאמר עשרים, ק"ז).

ח?רו?ב

הרמב"ם מתייחס בשלילה לחרוב:

· "החרובים רעים לעולם" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יא).

דגן-חיטה

שעורה

· "הסמים הקרים היבשים בראשונה, הנעשים ברוב, חמ?שה ועשרים ושלושים הם: הדס... שעורה..." (שם, 73).

אורז

· "האורז מאכלם של אנשי הודו" (הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 13).

ש??יפו?ן

כ??ס?מ?ת

דו?חן

שקד

· "השקדים הם המשובחים שבפירות" (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 78).

הרמב"ם ראה בשקד את אחד מהפירות המשו?ב?חים שהתברכה בהם ארץ-ישראל, אף שאין השקד מצוי בין שבעת המינים. כמה מובאות:

· "והתאנים והענבים והשקדים לעולם טובים" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יא).

· לרפואות המועילות נאמר: "ואם יצורף לזה שמן שקדים, יהיה זה מן הנכון" (שם, 51).

· "ואכילת השקדים מישן שינה שוה" (שם, מאמר עשרים, 77).

· "והתאנים היבשים עם האגוז או השקד משובח הכימוס" (שם, מאמר עשרים, 51).

· "הסמים הרטובים בראשונה ממה שירבה בעשייתם, תשעה הם: אפונה, לו?ביה, שקד..." (שם, מאמר עשרים ואחד, 72).

מזונות מן החי

בשרים

וזה לשון הכתוב (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 19):

גם באכילת בשרים יש סדר המומלץ על ידי הרמב"ם

הרמב"ם עוסק גם בסדר אכילת בשרים מה אוכלים לפני מה.

וזו לשון הכתוב (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, ז):

על החלב

על פי הבנתו של הרמב"ם חלב-אישה הוא הטוב שבחלבים לתינוק שנולד.

וזה לשון הכתוב (הרמב"ם, פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים ואחד, 12):

מאמירתו זו של הרמב"ם ניתן ללמוד את הבאות:

· חלב האישה הוא החלב להנקת תינוק.

· את החלב יש לינוק מהשדיים ולא בכל דרך אחרת (מבקבוק, למשל).

· כאשר התינוק נגמל מיניקה הוא עובר לאכול מזון מוצק ואין החלב משמש לו כמזון.

הגוף והנפש והגו?ת הרמב"ם

הנפש היא העיקר בישוּת האדם

על פי הגוּתוֹ של הרמב"ם הנפש היא העיקר בי?שוּת האדם.

לאדם נפש אחת

להלן שתי דוגמות:

כי הנפש היא העושה את הגוף

הרמב"ם חובק את כל הצרכים הגשמיים של האדם במעטה של קדוּשת הנפש. זו עבורו היא מטרה קדושה.

על בסיס ראייה זו של הרמב"ם, אין שום צורך, או כוח, או שמופעל מחוץ לאדם, שאינו מנווט ומבוקר על ידי נפש האדם.

נפשות בעלי החיים השונות מנפש האדם

את ראייתו זו מביא הרמב"ם בתיאור הבא שמובא בפרק הראשון בספרו "שמונה פרקים", פרק ראשון :(The Eight Chapters, the first chapter)

חמשת חלקי הנפש

אף שהנפש היא יחידה אחת, הרמב"ם מחלק את הנפש לחמישה חלקים וירטואלים. בכך הוא הולך בעקבות אריסטו.

ואלה הם חמשת חלקי הנפש:

• ה?מ?ד?מ??ה (Hamedamee) החלק השלישי. בחלק זה כלל הרמב"ם גם את הזיכרון שהוא הבסיס לדמיון, אותו הרמב"ם כולל בחלק זה.

על חלק זה כותב הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ראשון)

(The Eight Chapters, the first chapter):

ועל כך כותב הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ראשון)

(The Eight Chapters, the first chapter):

והחלק ה?מ??ת?עוֹר?ר הוא הכח, אשר בו ישתוקק ו?י?כ?ס?ף האדם לדבר אחד, או י?מ?א?ס?הוּ. ומזה הכח יבא אל פעלות: בקשת דבר, והבריחה מ?מ??נּוּ; ובחירת דבר אחד, או התרחק ממנו; והכעס והרצון [=ההתרצות], ו?ה?פ??ח?ד ו?ה?ג??בוּר?ה, ו?ה?א?כ?ז?ריּוּת והרחמנות, ו?ה?א?ה?ב?ה ו?ה?ש???נ?א?ה, והרבה מ?א?לּוּ ה?מ??ק?ר?ים הנפשיים...

• המ??ש??כ??יל (Ha-Maskil) החלק החמישי. היכולת להגוֹת במ?טפיזיקה. על כך אמר הרמב"ם שזה חלק מפגש אשר בו י?ד?ע האדם הנ??מ?צ?אות שא?ינ?ן מ?ש??ת??נּוֹת (שמונה פרקים, פרק ראשון). ראייה זו מבוססת על הגוּתו של אריסטו שכל מה שנמצא מן השמיים ומעלה הם דברים נצחיים. "מ?טפיזיקה" (מה שאחרי הטבע) הוא ספרו של אריסטו הוא ספר שמצוי במארג ספריו אחרי ספר "הפיזיקה" (הטבע). ספרו זה של אריסטו (מ?טפיזיקה) עוסק במה שמצוי מעבר לטבע. והכוונה כאן למה שמצוי בגלגלי הרקיע ובכוכביהם, הנשמות והאלוֹהוּת.

חמשת חלקים אלה מרכיבים על פי הבנת הרמב"ם את פסיפס נפש האדם לתפקודיה השונים.

על הקבלה מעניינת זו כותבת יוכי קשת בספרה "מבטן ומל?ידה, תרפיית הדפוסים המוּקדמים" (הוצאת נוצה, 2011).

The Metamorphic Therapy (in Hebrew) by Yochi Keshet. (Notza Publisher, 2011).

מהוּת הנפש

ההשערה המקובלת שהנפש מצויה בחדרי המוֹח, זורמת בדמו של האדם ומצויה גם בכל א?ברי הגוף השונים.

רוב הפילוסופים ועמם הרמב"ם מאמינים שהנפש והגוף משלימים זה את זה ויש אף הטוענים שהם אף מגינים זה על זה.

ה?ש??כ?ל הוא צורת הנפש

(The Eight Chapters, the first chapter):

בריאות הנפש נעוּצה בתיקון המידות

על תיקון המידות מביא הרמב"ם בספרו "שמונה פרקים" (פרק ראשון)

(The Eight Chapters, the first chapter):

על ת??ח?לוּא?י הנפש

וזה לשון הכתוב (שמונה פרקים, פרק שלישי) (The Eight Chapters, the third chapter):

אופן הטיפול שמציע הרמב"ם בחולי הנפש, באותו קו שמנחה את הטיפול בחוליי הגוף.

מעניינת לשון התייחסותו לנושא זה (שמונה פרקים, פרק רביעי)

(The Eight Chapters, the forth chapter):

כמצוּפה, הרמב"ם מכוון את חולי הנפש שיפנו אל מה שהוא מכנה "החכמים" וישאלו לעצתם בנושא בעייתם הבריאותית.

וזה לשון הכתוב (שמונה פרקים, פרק ראשון): (The Eight Chapters, the first chapter)

מעשים טובים ושמירה על הדרך הממוצעת נוסחאות לשמירת בריאות הנפש

בראייתו של הרמב"ם כיצד ניתן לשמור על בריאות הנפש, יש שילוב של סממנים פילוסופיים עם ערכים חינוכיים כאחד.

בפרק הרביעי של ספרו "שמונה פרקים" הרמב"ם מרחיב את יריעת הגוּתוֹ בנושא מעניין זה. (The Eight Chapters)

להלן כמה עיקרים חשובים ומעניינים:

(The Eight Chapters, the forth chapter):

המעשים אשר הם טובים, הם המעשים ה?מ?א?ז??נ?ים, ה?מ?מ?צ?ע?ים בין שני קצוות ששניהם רע, האחד הגזמה, והשני מ?עוּט.

בתחום חשוב זה בבריאות הנפש הקשור לגוף פותח הרמב"ם את הפרק הראשון בה?ל?כוֹת ד?עוֹת המובאים בספר המדע שבמשנה תורה.

(Mishneh Torah, The Book of Science, Hilchot De-o-th 1, 1-2).

הגוף בראיית הרמב"ם

אי-שמירה וקיום על הרגלי חיים על פי חוקי הטבע מובילים על דעת הרמב"ם למחלות שעלולות לפקוד את האדם.

להלן כמה נקודות מעניינות ועיקריות בשילוב בין הנפש לבין הגוף וברפואתם:

ערעוּר של אחד ממרכיבים אלה, בין אם הם נפשיים ובין אם הם גופניים, מוליד חולי.

בריאות הגוף חשובה לא פחות מבריאות הנפש

הראייה הכוללנית-ההוליסטית של הרמב"ם באה לביטוי במספר מישורים חלקם פילוסופיים וחלקם חינוכיים, או מעשיים.

להלן בסיס הגוּתו של הרמב"ם על הצורך ומשמעות שמירת הגוף. וזו לשונו (משנה תורה, ספר המדע, ה?לכות דעות ד, א)

(Mishneh Torah, The Book of Science, Hilchot De-o-th 4, 1)

("Mishneh Torah, The book of Science, Hilchot De-o-th", "Regimen of Health", Chapters of Moses").

נקודות מעניינות ונבחרות בהסתכלות ההוליסטית של הרמב"ם

להלן כמה נקודות מעניינות שראוי לציינן בנושא זה:

(Commentary on the Aphorisms of Hippcrates).

אכן, זו הכרה על ראייתו ההוליסטית של הרמב"ם, שראה את הגוף והנפש כיחידה אחת.

רפואת הגוף ורפואת הנפש זויות חשובות ומעניינות בראיית הרמב"ם

מעצם הוויתם של הגוף והנפש והם שונים זה מזה, הרי שרפואת הגוף ורפואת הנפש אף הם שונים זה מזה.

• בקורתו של הרמב"ם על גישתו ברפואה של ג?ל?נוּס.

לאורך כל הכתובים של הרמב"ם בולטת בקורתו (או בלשון השגורה באותם כתובים "מלחמתו") בג?ל?נוּס.

("Chapers of Moses" and "Commentary on the Aphorisms of Hippocrates").

• מחלת הקצרת דוגמה להתייחסות הוליסטית של הרמב"ם

אכן, התייחסות לגוף ולנפש כיחידה אחת.

בריאות טובה לאורך ימים ערבות הרמב"ם למי שיאמץ את עצותיו

וזה לשון הכתוב:

מילות לסיום

הגוף הוא משכנה של הנפש והנפש היא המניעה את הגוף.

על פי הבנתו של הרמב"ם הגוף מנוּתב על ידי הנפש. וכך מקבלת הווית האדם את הגוף שבתוכו שוכנת הנפש.

פרט לריפוי מחלות הגוף והנפש בתרופות, במזונות, בהתעמלות וכו', הרמב"ם מאמין ששמירת הבריאות הנפש והגוף נעוצה בראש ובראשונה ואולי בעיקר בקיום המצוות, בתיקון הלב ובהתנהגות מוסרית ואנושית ברמות גבוהות לכל ברוּאי עולם. זאת ועוד, על פי דעת הרמב"ם, דרושה התמדה בלימוד התורה. יש לעבוד את
הקדוש-ברוך-הוא בי?ר?א?ה ובאהבה (והרי השם המקוּדש בגימטריה הוא פעמים באהבה), וקיום של ערכיים ומידות טובות ומ?יטיבות. כל אלה הן המסגרות השומרות על בריאות הנפש ומחזקים את יכולות האדם לפתח יכולות לשמור על בריאות גופו. והכל כי הנפש והגוף הם יחידה אחת בסיס הגוּתוֹ הבריאותית-רפואית של הרמב"ם.

ביבליוגרפיה

לכתיבת מאמר זה נעזרתי בש?פעת הכתוּבים הבאים (כולם בשפה העברית):

• שלל כתביו של הרמב"ם.

• "על שמונה פרקים לרמב"ם"/אורי שרקי. הוצאת אוּרים.

(About the Eight Chapters Treatis of Maimonidse / Oury Cherki. Urim Publisher).

• "סודות שמירת בריאות הגוף והנפש לפי הרמב"ם"/משה רבפולג. הוצאת מוסד הרב קוק, תשס"ז (2007).

(About Keeping the Health of the Body and the Soul / Moshe Barfegel. Mosad Harav Kook, 2007).

• "מבטן ומל?ידה, תרפיית הדפוסים המוקדמים"/יוכי קשת. הוצאת נוצה, 2011.
The Metamorphic Therapy / Yochi Keshet. Notza Publisher, 2011

[1] פרישים = ח?ב?ו?ש??ים

[2] ק?רו?ש??טו?מו?ל?ים= מין אגס קטן

הבריאות והתזונה בהגוּת הרמב"ם / מאת פרופ' אבשלום מזרחי

דעות רבות לאדם ויש לראותן כחלק מפסיפס הבריאות

חוכמתו של אדם צריכה לה?תבטא בהליכות חייו

מסלולי הלימוד

קורסי העשרה

מאמרים

מידע כללי